"ארבעים שנה זאת תקופה עדיין לא רחוקה"

הלינה בירנבאום (1985)

אולי כבר יכולתי לשכוח -

ארבעים שנה, זאת ללא ספק תקופה ארוכה!

הייתי אז כמעט ילדה. מוקפת שנאה ממיתה,

גדרי תיל, חומה אדירה של הפרדה -

רחוקה מיתר העולם כמרחק האור מאדמה...

היום - נרדם על ברכי בשלווה, נכדי.

הוא אינו מודע למה שאירע לי כשהייתי ילדה.

אומר שלמות, והבטחה,

כאילו ביום היוולדו ונשימתו הראשונה

התחיל ונברא הכל כאן. לפניו כאילו לא היה טוב, או רע...

לפני ארבעים שנה, ביומה הראשון של השנה החדשה

הייתי פצועה, תשושה, באושוויץ כלואה,

רחוקה מהחיים, מיכולת אמונה -

קשה לי לעכל את ההמשך,

שזה נגמר עבורי באופן כה מופלא.

מביטה בתינוק הישן, הרגוע, שומעת את נשימתו השקטה, הישרה,

מלטפת ראשו, לחיו, נוגעת בו באושר ו... בתדהמה.

המכונית דוהרת, בני נוהג בה.

חולפים על פניי נופים נהדרים -

חיים, חיים!

האם זאת אני? התינוק הוא נכדי באמת?

עדיין אני תוהה, משווה...

ארבעים שנה, מסתבר, זאת לא תקופה ארוכה.

תמיד אני רואה את ההווה באור של מה שהיה!

 מתוך בין תמולנו למחרנו, בהוצאת יד ושם ומינהל חברה ונוער