ישעיהו שפירא (1891 - 1945), "הרב החלוץ" או "האדמו"ר החלוץ", מנהיג חסידים, ציוני נלהב, ממנהיגי תנועת העבודה של הציונות הדתית. נולד בשנת 1891 בפולין, לחנה ברכה והאדמו"ר אלימלך שפירא מגרודזיסק. התייתם מאביו בגיל צעיר, וגדל אצל סבו (אב אימו) - האדמו"ר חיים שמואל מחאנטשין, שהיה ידוע כאוהב ארץ ישראל. בשנת 1914 עלה לבדו לארץ ישראל, אך גורש חזרה לפולין עקב נתינותו הרוסית מלחמת העולם הראשונה.

ב-1917 היה ממייסדי תנועת "המזרחי" בפולין. פעל והטיף בקרב הציבור החסידי לעליה לארץ ישראל. בעידודו הוקמו בפולין שלוש קבוצות חסידיות להתיישבות בארץ. שתיים מקבוצות אלו הקימו מאוחר יותר את "כפר חסידים" והשלישית את כפר אתא. ישעיהו שפירא עלה שנית לבדו לארץ בשנת 1920 וחי לבדו בארץ עד 1924 עקב התנגדותו של חותנו לעליית המשפחה. היה בין מייסדי תנועת "הפועל המזרחי", ואף עמד בראש התנועה כמה שנים. כמו כן עמד בראש המוסד הבנקאי "זרובבל" שהיה הגוף המרכזי שנתן אשראי לקואופרציות בארץ. תמך בקבוצות ההתיישבות של תנועת הפועל המזרחי, ובמאבק כנגד ההסתדרות שלא ראתה את ההתארגנות הנפרדת בעין יפה.

כשהגיע לגיל 51 החליט לממש את שאיפתו להיות עובד אדמת ארץ ישראל, מכר את נכסיו, עזב את הבנק ואת תפקידיו הציבוריים, ובשנת תש"ג התיישב במושב הדתי כפר פינס, שם עסק בחקלאות. בכפר פינס הפך ביתו למרכז לעליה לרגל, של קהל אוהדיו, ור' שפירא היה עורך "שולחן", כמנהג האדמורי"ם, ומלהיב את שומעיו בניגונים חסידיים, מהם פרי יצירתו.

עם קבלת הידיעות על היקף השואה באירופה, והירצחם של אחיו, ובמיוחד אחיו האהוב האדמו"ר מפיאצסנה, קלונימוס קלמיש שפירא, וכל בני משפחתו, הידרדר מצב בריאותו, ובערב חג השבועות ה'תש"ה (1945) נפטר בירושלים, והובא לקבורות בהר הזיתים.

בנו הרב אלימלך שפירא, היה לימים האדמו"ר לחסידי גרודזיסק-מפיאצסנה. בנו, יוסף (יוסק'ה) שפירא כיהן לימים כשר מטעם המפד"ל.