Miryam Akavia- Testimony - עדותה של מרים עקביא

הערות ותגובות

סטטיסטיקות:
נצפה: 4194
הורד: 1044

Rated 21 times
Add this file to your personal library.

האם הורדתם פעולה זו ויש לכם במה לשתף אחרים?
זה המקום!

פרטי הקובץ :

סוג פעולה : קטע בשפה: עברית

גילאים 10 - 100

גודל קבוצה 1 - 100

משך הפעולה : 1 דקות

פרטים נוספים...

 


מטרת הפעולה
 

עזרים נדרשים
 

תוכן הפעולה

מתוך עדותה של מרים עקביא

 

השחרור זה גם משהו נורא. כשאני כותבת על זה אני שמה במרכאות כפולות. שחרור כל כך עצוב.

ברגן בלזן - לשם אנחנו מגיעות אחרי מצעד המוות. אנשים שואלים למה לא ברחתן - איך לברוח? לעזוב אימא, לעזוב הכל. ושמה אנחנו על הרצפה בכלל, ואנשים מתים גם שם באותו מקום - אפשר לקרוא לזה צריף - אני לא יודעת מה זה היה. מקום עם גג אמנם אבל בלי דרגשים, בלי כלום, רק על הרצפה. ואני זוכרת שהיו שם נשים מהונגריה ואנחנו היינו כבר סקלטים (שלדים), כבר היינו רזות - כשבא השחרור הייתי 25 קילו. אז אולי הייתי 28 קילו.

כולנו סקלטים, והנשים היו כמו נשים: עם שדיים, עם בטן עגולה, כמו שאישה צריכה להיראות... אנחנו כבר היינו יותר אדישות ואפאתיות והן דיברו ודיברו וצעקו, ושיערות ארוכות - אנחנו היינו מגולחות ראש, זה היה קונטרסט נוראי... אימא שם סגרה עיניים, זה היה כמה ימים לפני השחרור, ככה מצאו אותנו הבריטים.

 

אני זוכרת שהם באו, אני שכבתי כבר באיזה מקום... ואני מעורפלת לגמרי, כבר לא יודעת מה נעשה איתי. ואחותי באה ואומרת: נגמרה המלחמה. ואחרי זה נכנסים אנשים עם מסכות גז לאותו מקום - לא הורידו את המסכות, עומדים. אני חשבתי - בשביל מה הם באו עכשיו? איפה היו עד עכשיו? מה הם באו להציל? מה הם באו לשחרר? והם יצאו משם, ואחר כך אנשים המשיכו עוד למות בהמונים כי הם השאירו את מנות הקרב שלהם וקיבות כאלה כמו שלנו היו.. אני לא טעמתי, לא נגעתי בשום דבר ואולי בגלל זה לא מתי...

 

וגם התחושה הזאת שאחר כך לקחו אותי על אלונקה, וכל כך הצטערתי שאני כל כך קלה כי גרמנים סחבו את האלונקות, אז לפחות... לנקום, לנקום. אבל איך לנקום? הם התחילו לפטפט ולהגיד "ניכט גבוסט", "ניכט שולדיג" (לא ידענו, לא אשמים), ואז חשבתי שבכל זאת נשארתי בחיים, אסור לי למות עכשיו. זה מה שאני זוכרת... ואני זוכרת רופאים בלגים צעירים שבאו ועמדו המומים על יד המיטות שלנו, ואני זוכרת את חיפושי הקרובים שחיפשנו, השלינו את עצמנו - אולי אבא נשאר בחיים, אולי איז'ו בכל זאת לא נספה שם בינוסקה ולבוב, וכל בחור צעיר שראיתי מהגב חשבתי זה הוא אולי...

 

זה נכון שמחאו כפיים, אני זוכרת את המחיאות כפיים. לי לא היה כוח למחוא כפיים. מחאו כפיים. אבל זה היה כזה נורא עצוב.

אני לא מחאתי כפיים, אני רק חשבתי איפה הם היו עד עכשיו. איך נתנו למצב כזה להגיע, איפה היו עד עכשיו?...


הערות כלליות
 


פעולות דומות ניתן למצוא גם בקטגוריות הבאות:
» הכל > חגים ומועדים > עשרה בטבת
» הכל > חגים ומועדים > יום השואה
» הכל > צ'ופרים
תגובות הגולשים: