נוסח התפילה

אם רוצים אנו איפוא לחנך ילד, נער מבוגר, חוג או עם שלם עלינו להוציא תחילה מליבו את האנוכיות, שלא יראה את עצמו בלבד, בחינת 'אני ואפסי עוד'. וקשה הוא הדבר עד מאוד, כי הנה האנוכיות היא מידה חזקה עד מאד.

כיצד חותרת היהדות לקראת מטרה זו? שוב על יד מצוות וסייגים הרבה, שאנו צריכים למלא אות. הן רבות מאוד ואי אפשר לפרש במסגרת זו אלא חלק מחלקן.

נתחיל לדוגמא בשיטת התפילה שלנו. אדם המחפש מגע עם בוראו, עם הקב"ה- כלל הוא (ומועטים היוצאים מן הכלל), שבראש וראשונה רגש הנובע מן ה'אנוכי' של המתפלל הוא המביא אותו, לדרוש אלוהים. ברצונו מבקש טובות לעצמו, לשפוך את ליבו על דאגותיו לתנות צרותיו ובמקרים נדירים שמחותיו והטובה שזכה בה. והנה באה דת ישראל וכופה על המתפלל יהודי נוסח קבוע של תפילה וזמנים קבועים לתפילה. כאן לפנינו אחד האמצעים החשובים ביותר להוציא מליבו של האדם את האגואיזם. אדם רוצה לשפוך את ליבו לפני הקב"ה, לבקש ממנו בריאות או אושר,ילדים טובים ופרנסה והנה מכריחים אותו להעביר קודם כל לנגד עיני רוחו את כל ההיסטוריה של עמנו, כל מה שעבר עלינו, מ"הודו לה' " עד "שירת הים" הוא צריך לחדש בזכרונו את כל הצרות שקרו לעמו ואת כל הישועות שנושע העם, צריך לחשוב על כל תלאותיו של העם ברגע זה וצריך לבקש על מה שדרוש היום- לא לו- כי אם לכלל. והוא מבקש כל זה מ"אתה חוננתנו" ועד "שמע קולינו", מבקש בינה לעם כולו וסליחה לעם כולו, רפואה לעם כולו, ישועה לעם כולו, קיבוץ גלויות וצדק לעם כולו. רק אחר כך מגיעה שעת בקשותיו הפרטיות.