יש תקווה

הייתי פעם עד להפגנה דרמאטית של הקשר האמיתי בין אבדן האמונה בעתיד ובין התייאשות מסוכנת זו. פ', זקן- הבלוק שלנו, מלחין ומחבר ליבריות ידוע למדי, לחש לי יום אחד: "רצוני לספר לך משהו, דוקטור. חלמתי חלום מוזר. קול אמר לי כי אוכל להביע משאלה כל שהיא, כי רק אומר מה שאני מבקש לדעת ועל כל שאלותיי יינתנו תשובות. מה שאלתי לפי דעתך ? שהייתי רוצה לדעת, מתי תסתיים בשבילי המלחמה. יודע אתה למה אני מתכוון, דוקטור – בשבילי ! רציתי לדעת, מתי אנחנו, מתי המחנה שלנו ישוחרר, וסבלנו יגיע לקיצו."

"ומתי חלמת חלום זה ?" שאלתי.

"בפברואר 1945", השיב. הימים היו ימי תחילת מארס.

"ומה ענה לך הקול שבחלומך ?"

כממתיק סוד לחש לי: "שלושים במארס."

כשסיפר לי פ' על חלומו, עדיין היה מלא תקווה ובטוח, כי דברי החלום יתאמתו. אך ככל שקרב ובא היום המובטח, התברר יותר ויותר לפי הידיעות מחזיתות המלחמה, כי לא היה סיכוי רב שנצא לחופשי בתאריך המיועד. בעשרים ותשעה במארס חלה פ' פתאום ולקה בחום גבוה. בשלושים במארס, הוא היום שלפי נבואת חלומו יקיץ הקץ על המלחמה ועל סבלו, תקפה עליו הדליריה וניטלה הכרתו, בשלושים ואחד במארס נפח את נשמתו. לפי כל הסימנים מת בטיפוס.