ארץ לא גמורה/עצמאות לא מושגת

עצמאות ישראל לא התחילה בה' באייר של שנת תש"ח, ומלחמת העצמאות לא נסתיימה עם חתימת הסכמי שביתת הנשק ב- 1949, ככתוב בספרי ההיסטוריה. כותבי היסטוריה, יש להם נטייה לחלק את העבר לתקופות מוגדרות, שלכל אחת מהן זמן של התחלה ותאריך של סיום; אבל המאורעות אינם יודעים התחלות וסופים: הם זורמים להם ברצף בלתי פוסק, בלי להתחשב בחלוקות המלאכותיות של ההיסטוריונים. העצמאות הייתה קיימת, לפחות באופן חלקי, גם לפני מעמד בהכרזה. זמן רב לפני שהייתה ממשלה יהודית היו מסים יהודיים, חינוך יהודי, בחירות יהודיות, כוחות צבאיים יהודיים; ועשרים ושמונה שנים אחר ההכרזה על כינון מדינה יהודית עדיין אין לה עצמאות כלכלית, וגם בתחומים אחרים היא שרויה במצב של מעבר משעבוד לחירות.

לפני שנים הרבה תיאר בן-גוריון את התנועה הציונית כפיגום, שמילא תפקיד חיוני כל עוד עמדה המדינה היהודית בתהליך של בנייה. המדינה נראתה לו כה סופית וכה גמורה, שהפיגום היה בעינו עניין מיותר לגמרי. דומה שזאת הייתה אחת הטעויות של אדם שהצטיין בדרך כלל בראייה מפוכחת. כי אם יש משהו המאפיין את מדינת ישראל, הרי זה המצב הלא גמור שלה. אין לה גבולות; יש לה רק התחלה של אוכלוסייה; אין לה דמות וצורה; היא לא גיבשה עדיין אורח חיים ואופי לאומי; היא תלויה במידה מסוכנת הסיוע חוץ בוויכוח על מהותה ותכליתה לא הגיעה למסקנות סופיות והיא עומדת עדיין במאבק מר על קיומה…

המאבק על הקוממיות תובע, בשלב זה, בעיקר זיעה. כל אחד יכול להפשיל את שרווליו, ולייצר  יותר, ויותר טוב, ולתרום את תרומתו הצנועה להשתחררות מעול זרים. כל אחד יכול להכריז, שאפילו השביתה הצודקת ביותר – לא זו שעתה. כל אחד יכול לצמצם את יבוא המותרות על ידי ויתור על פריטים, שאף כי הם מנעימים מאוד את החיים, הם עולים לנו בסופו של חשבון, במעט החירות שרכשנו לנו בדמים מרובים.

אפשר בדרך זו, להכריח את ההנהגה להתייצב בראש ולהנהיג. אפשר להבהיר לה, שאם תוסיף לדרוך במקום, היא תישאר שם, לבסוף, לבדה.