בעיצומו של החורף נבטה לה דבקה תחת עץ הפקאן הגדול והענף. היא הבקיעה לה דרך בתוך מצע העלים הנרקבים, הציצה מביניהם אל האור והאוויר, ומיד התחילה להצמיח במרץ את עליה הדביקים.

"אח, איזה מקום נפלא מצאתי לי"- קראה, "כמה פורייה ועשירה האדמה מתחתיי, בשל העלים שנרקבו והתפוררו כאן עוד בשנים קודמות! כמה מאווררת האדמה וכמה יפה משתמרת הרטיבות בקרקע בין גשם לגשם משום שהם מכסים את פניה. אכן, זה מקום מצויין לצמוח ולהתפשט!"

עץ הפקאן, קרח לגמרי מפירותיו ומעליו, נראה רדום לגמרי. בדיו וענפיו נראו מלמטה כסדקים בשמי החורף הקודרים. מעט הצל שהם הטילו על הארץ, אפילו בזמן שזרחה השמש מבין העננים, היה רק כסרטים דקים ואפורים. על כן יכלה הדבקה לשמוח בחלקה ולא לשים לב כלל לעץ הענף שמעליה.

אבל ענפי העץ שמעו את דברי ההתפעלות של הדבקה, והם נדו לה קלות: "חכי חכי, עכשיו אנחנו קרחים ורדומים, אך נראה מה תאמרי בבוא האביב..."

הדבקה לא שמה לב לרחש הענפים ותנודתם נראתה לה רק תגובה למשב הרוח. היא הייתה עסוקה בגדילה והתפתחות. ברעבתנות מצצו שורשיה מבין שורשי העץ את לשד האדמה ואת טובה, ועליה משולשי העלעלים הלכו ורבו. היא אף גידלה גבעולים דקים כעין חוטים, והללו השתרכו להם על פני מצע העלים, התארכו עוד ועוד והתכסו אף הם עלים דביקים ורעננים. מדי פעם בפעם בא גשם חדש והרווה שוב את האדמה ואת מצע העלים הנרקבים של הפקאן, ותהליך הריקבון אף יצר חום נעים לדבקה בצינת החורף, הרבה בה חיות והמריץ עוד יותר את גדילה.

במרוצת החורף הארוך הגיעו גבעולים אחדים עד גבול השטח המכוסה עלים נושרים של העץ. כאן הייתה האדמה חולית, חשופה ודלה, ועל כן לא הוסיפו הגבעולים להתפשט לשם. במקום זה השתרגו עוד ועוד בתוך השטח שתחת העץ ויצרו שכבה חיה, הולכת ועבה. לבסוף היה השטח כולו מכוסה שטיח של דבקה ואף פיסת קרקע חומה כל שהיא לא נראתה עוד מתחתיה.

אולם בינתיים התחיל עץ הפקאן להתעורר אט אט מתרדמתו. תחילה פיתח לו פקעים בקצות ענפיו הרדומים. אחר כך התארכו הפקעים והתעבו, ועלים זעירים ירקרקים-בהירים החלו להציץ מתוכם. בימים הראשונים נראו העלים חלשים ורכים, וגם הצל שהטילו על הארץ היה מועט מאוד; אולם הם החלו לגדול ולהתחזק במהירות, וצילם נעשה סמיך וכהה יותר ויותר. גם עגילים של פרחי זכר החלו לצמוח ולהתארך על הענפים, ואף אלה מצידם הרבו צל.

"מה ההתלהבות הזאת?"- רטנה הדבקה כלפי העץ, "הרי אתה מסתיר ממני את אור השמש, לא יפה!".

"האם שאלת אותי כשבאת להשתכן כאן? אמנם בחורף נם אני את שנתי ללא עלים ופרחים ופירות שהכבידו עליי וייגעו אותי במשך הקיץ; אולם בבוא האביב חייב אני לחזור למלוא החיים והפעילות. עוד בתחילה הזהרתי אותך; האם לא שמעת את רחש ענפי בחורף?"

"אבל אנא, לאט-לאט, תן לי שהות לחשוב מה לעשות! הרי לא אוכל להתקיים כאן בחשכה".

"למען האמת, איני מעוניין כלל שתתקיימי. כל החורף לקחת לך מן המזונות המוכנים לשורשי ולי. לא שאלת רשות ועשית כאן כבתוך שלך. עכשיו נחוצה לי כל טיפת לחלוחית שנותרה בקרקע, וגם המזונות חשובים לי כדי להצמיח עלים ופרחים ופירות. על כן לא אצטער גם אם תגוועי כאן בחשכה".

כן ענה העץ לדבקה, ואמנם הגביר את מאמציו להצמיח עלים ופרחים. העלים שבגרו קיבלו צבע ירוק כהה והתעבו וגם רבו מאוד, עד כי רק קרני שמש מעטות, ואף אלה חיוורות, יכלו לחדור מביניהם עד לאדמה. גם עגילי פרחי הזכר התארכו ונתלו כשפע מחרוזות על הענפים ובעקבותיהם צצו בקצות הענפים קבוצות קבוצות של פרחי נקבה. כל אלה יחדיו הכבידו על הענפים הרכים והגמישים ואפילו על הבדים, עד כי אלו התכופפו והגיעו לארץ סביב סביב לעץ. עתה היה החלל שסביב הגזע כעין כיפת ירק אפלה.

גבעולי הדבקה ועליה נאנקו ברעבונם לאור, אולם מנוס לא היה להם ולא יכלו לעשות דבר כדי להינצל. הם הלכו וגוועו, לבסוף קמלו ויבשו. מתה הדבקה לרגלי עץ הפקאן.

העץ לא השמיע אפילו אנחה אחת של צער. אדרבה, הוא אך ציפה לרגע זה. מעתה לא עוד תתחרה בו הדבקה על המים והמזונות האצורים באדמה ומעליה והיא לא תוכל ליהנות עוד מכל הטוב השמור עדיין בעליו שנשרו בסתו- והרי טוב זה הוא שלו בדין. יותר מזה: אף היא בעצמה, על גבעוליה ועליה, תרקב אתה ותשמש גם היא במרוצת הזמן מלאי של מזון בשבילו...

משך הקיץ כולו עשה העץ חיל, בעוד האדמה תחתיו נקייה מכל צמח. עגילי פרחי הזכר אמנם נשרו כולם במהרה, אך פרחי הנקבה חנטו פירות בהמוניהם והפירות הלכו וגדלו והלכו והתפתחו. לקראת הסתו הם הגיעו למלוא גודלם, תוכם הפך לאגוזים בעלי קליפה קשה, ואילו הקליפה החיצונית הירוקה, השוּמָר, נפתחה לארבעה חלקים והאגוזים הבשלים החלו לנשור לארץ. אז נתייגע העץ שוב, ופרותיו ועליו משרו כולם בהדרגה.

"הנה כך", מילמל העץ בעוד הנמנום מטשטש את הכרתו, "עתה יכסו העלים הנושרים את אדמתי, ויהיה זה כיסוי חדש ועבה עד כדי כך, שאף אחד לא יתחצף לצמוח לי שם מלמטה."

ומתוך מלמול זה נפלה עליו תרדמת החורף. באו גשמים ראשונים, והעלים שנשרו החלו להירקב ולהתהדק, כקודמיהם בשנים שלפני כן. ופתאום, באמצע החורף, נבטה והציצה דבקה מבין העלים הנרקבים והרימה ראש ירקרק וצעיר כלפי השמיים האפורים.

"היי, את, איך התחצפת להגיע הנה?"- קרא העץ.

"ילידת המקום אני וזו נחלתי", ענתה בשובבות. "אימי לפני מותה התאמצה והספיקה להבשיל זרעים, פה, לרגליך, ומהם הנה צמחתי! ואתה, לפחות עד הקיץ- קצרו ידיך מלעשות לי מאומה!..."