פעם הלכו נופי הסביבה לטיול. אל הר וגיא הבנים הצטרפה שלוחה והם תרו את האזור בהנאה רבה. אמנם ה"טיולים" היו יפים אך לכל אחד היו הבעיות שלו: הר- היה חרש למחצה, גיא- לא ביטא היטב את הידועות "בּוּמץ", ושלוחה- הייתה ידועה ברחפנותה.

במהלך הטיול נזקק הר להתפנות, ובסבך השיחים שליד אפיק הנחל שבו טיילו מצא לו מסתור לצרכיו. גיא ושלוחה נעמדו בסמוך וצפו על הנוף. פתע קלטו עיניהם חבורת דובים המשרכת דרכה במעלה הנחל- בדיוק אל המקום בו הסתתר הר. שלוחה כמובן לא שמה לב לנעשה סביבה וגיא החל מייד לזעוק להר: "הר! תזהר! דופים באים!". כמובן שאת ה'בית' לא הצליח גיא לבטא, אך חמור מכך שהר לא שמע אותו. המשיך גיא לזעוק: הר-דופים! הר-דופים! אבל זה היה מאוחר.

הדובים הסתערו על הר, אכלו את בשרו ושתו את דמו ובמקום צָמַח צֶמַח שנקרא מאז....הרדופים.