ערכו של הצבא בישראל

המשימה האחרונה של משה רבינו - מלחמה

בבואנו לברר את ערכם של צבא ומלחמה בישראל, אנחנו פותחים וקוראים בתורה על התפקיד האחרון שהוטל על משה רבינו עליו השלום בחייו. התורה מספרת לנו, כי המשימה האחרונה שהוטלה על שכמו של משה רבינו עלי אדמות, היתה - מלחמה:

"וידבר ד' אל משה לאמר: נק‎ֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך" (במדבר לא,ב).

באים חז"ל, ובין השיטין הם קוראים בדברים אלה של תורה שבכתב, כי משה רבינו שש לעשות מצוה אחרונה זו שנפלה בחלקו:

מגיד, שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין, ואף על פי כן - הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר: "וידבר משה אל העם - החלצו!" ואין "החלצו" אלא "הזדרזו" (ספרי מטות קנד).

מדייקים חז"ל מן המלים "אחר תאסף אל עמיך", שהדברים תלויים זה בזה. הדבר היחיד המעכב את מיתת משה, השליחות האחרונה שעליו למלא עוד בחייו היא נקמת ישראל ממדין, ו"אחר - תאסף אל עמיך"[1]. ואף על פי כן, דורשים חז"ל - "הלך משה ועשה בשמחה".

מנין לחז"ל שעשה בשמחה? את זאת הם שומעים מן המלה "החלצו", שמשמעותה - "הזדרזו". והרי כל אחד יודע מנסיונו הפרטי, שדבר שאין הוא רוצה בו, אין הוא שמח בו - הוא דוחה את עשייתו ככל האפשר. והיה, אם אין כבר אפשרות לדחות אותו עוד - הוא עושה את הדבר, אך כמי שעושה מתוך "אין ברירה". אבל דברים שאדם שמח בעשייתם - הוא רץ לקראתם, הוא ממהר לעשותם[2].

אם כן, התפקיד האחרון המוטל על משה רבינו, איש הא-להים, הוא מלחמה, ותפקיד זה הוא מזדרז ועושה בשמחה. ממשה רבינו אנחנו לומדים, מהי משמעותה של מלחמה, ודרכו אנחנו נפגשים גם עם התפיסה הנעלה ביותר של ערכו של צבא ישראל.

אבל עוד בטרם נביא דברים אלה, נברר מושגים פשוטים יותר. ישנו מושג יסודי, מוכר וידוע לכל בחשיבותו הבלתי-רגילה, וזהו המושג "פקוח נפש". הבה ונראה עד היכן מגיע ערכו של מושג זה בעיניה של ההלכה.

ערך פיקוח נפש

מובא בשלחן ערוך בהלכות שבת (או"ח שכח,ב):

מי שיש לו חולי של סכנה - מצוה לחלל עליו את השבת, והזריז - הרי זה משובח, והשואל - הרי זה שופך דמים.

המשנה ברורה במקום (סק"ו) מוסיף ומביא את דברי הירושלמי:

והנשאל - הרי זה מגונה.

זה לכאורה, בלתי מובן. אנחנו מסוגלים להבין בפשטות את דברי השלחן ערוך, ש"השואל - הרי זה שופך דמים". שהרי החולה נמצא כעת בסכנה, ואם אתה עומד לשאול שאלות בשעה זו - אתה עלול בשאלותיך לשפוך את דמו, או לפחות לעמוד על דמו. אבל, רבונו של עולם, מדוע יהיה הנשאל מגונה?! וכי מה הוא אשם? יהודי טוב, תלמיד חכם, ואולי רב בישראל, שבאים לשאול אותה שאלה - במה חטא ?

מכאן מתחדד לנו ערכו הגדול של פקוח נפש. מדובר במושג כל כך יסודי, כל כך ראשוני - שידיעתו חייבת להיות נחלת הכלל, דבר השווה לכל נפש. ואם נמצא בקהילה מי שהערך הזה אינו פשוט לו, והוא צריך לשאול עליו שאלות - אזי האחריות למצב בלתי-נסבל זה נופלת על ראש הקהל; עליך, רב הקהילה או תלמיד חכם שבה, מוטלת האחריות, שלא הקנית מראש ערך יסודי כפקוח נפש בצורה ברורה כזאת, שלא היה מתעורר אצל איש הצורך לשאול על כך שאלות בבא העת.

אם כן, בספק פקוח נפש של אדם אחד - מצוה לחלל את השבת. והמצוה איננה מוטלת על אדם אחד בלבד, אלא כל מי שיכול לעסוק במצוה - ירוץ ויעסוק בה ויחלל את השבת. אומרת ההלכה (שו"ע או"ח שכח,טו):

אמדוהו הרופאים שצריך גרוגרת אחת, ורצו עשרה והביאו לו כל אחד גרוגרת - כולם פטורים, ויש להם שכר טוב מאת ד', אפילו הבריא בראשונה.

אם רופא קובע שהחולה זקוק לתאנה - ירוצו עשרה אנשים ויקטפו כל אחד תאנה, אף על פי שיש צורך בתאנה אחת בלבד. ירוצו כולם - מכיון שאולי לאחד מהם יש סיכוי קל לרוץ יותר מהר; ירוצו כולם - מכיון שלא זה הזמן לעסוק בדיונים מי ירוץ. סוף כל סוף, יהודי נתון בסכנה! יש אפשרות להציל נפש מישראל; ירוץ כל מי שיכול לרוץ ובלבד שיצילו את הנפש!

כל זה אמור בפקוח נפש של אדם אחד, בהצלת נפש אחת מישראל. לו יצוייר שמדובר בהצלת שתי נפשות מישראל, או עשר, בהצלת אלף יהודים, או עשרת אלפים! איזה ערך אדיר יש אז לעשיה שכזאת!

על אחת כמה וכמה - כשמדובר בהצלת כלל ישראל; כשכלל ישראל נתון בסכנה - איזה ערך יש למצוה זו, של התעסקות בהצלתו!

יושבי ארץ ישראל - הם כלל ישראל

בהקשר עם מצוות קידוש החודש קובע הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנג), כי קידוש החודש תלוי בארץ ישראל. נביא חלק מדבריו המאירים את עניננו:

אילו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל - חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל...

לו יצוייר, אומר הרמב"ם, שברגע מסוים לא יימצאו יהודים בארץ ישראל - ותוך כדי דבור, באמצע המשפט, מוצא לנכון הרמב"ם להוסיף הערה, עוד בטרם ימשיך בקביעתו ההלכתית - "חלילה לא-ל מעשות זאת"!  מבחינה ממשית לא יתכן הציור הזה, הי‎ֹה לא תהיה - כי הקב"ה הבטיח שלא ישמיד את עם ישראל לגמרי; יש לנו הבטחה א-להית על נצח ישראל!

אם כן, אם נעצור כאן בדברי הרמב"ם, הרי לנו שהמציאות התיאורטית של אין יהודים בארץ ישראל - כמוה כמחיית עם ישראל ח"ו. ואם הדברים נשמעים למישהו כמוגזמים, כאילו לא עד כדי כך נתכוון הרמב"ם - הרי לנו דברי ה'חתם סופר', שחזקה עליו שלבטח הבין את דברי הרמב"ם אל נכון. אחרי שהוא מביא את דבריו אלה של הרמב"ם, מוסיף ה'חתם סופר' בתשובותיו (יורה דעה רלד):

נראה מדבריו (של הרמב"ם), כי אילו ח"ו לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ - מקרי כליון האומה ח"ו.

כלומר, מה שאנו שומעים מדברי הרמב"ם הוא, שהישוב היהודי בארץ ישראל - הוא הנחשב כלל ישראל. מובן הדבר, שאפשר שיהיו יהודים יחידים, אפילו רבים מאד, בחוץ לארץ, אבל מבחינת התפיסה של המושג "כלל ישראל". הרי לנו שיושבי ארץ ישראל הם הנקראים כך.

זוהי בעצם גמרא מפורשת בהוריות(ג.). בהקשר עם הפסוק - "ויעש שלמה בעת ההיא את החג, וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים"(מל"א ח,סה). קובעת הגמרא: "הני הוא דאיקרי קהל", כלומר - אלה היושבים בין לבא חמת ונחל מצרים הם הנקראים "כלל ישראל" - הרי לנו, אפוא, קביעה חד-משמעית: יושבי ארץ ישראל הם הם כלל ישראל.

על כן, כשמדינת ישראל נתונה חלילה בסכנה בטחונית, בסכנה של עצם קיומה - הרי כלל ישראל נתון בסכנה. וצבא הגנה לישראל, המגן על מדינת ישראל - הוא בעצם מגן על כלל ישראל; הוא עוסק באופן יומיומי ושוטף בפקוח נפש של כלל ישראל. ואם הבהרנו את ערכו העצום של פקוח נפש של היחיד מישראל - מובן מזה מהם משמעותו וערכו של הצבא בישראל.

עד כה ביררנו את הערך הגדול של פקוח נפש, אפילו של היחיד מישראל, שהוא דוחה כל התורה כולה, קל וחומר הערך האדיר של פיקוח נפש של כלל ישראל, שבזה עוסק הצבא. ננסה עתה להבין מהו מקור הערך הגדול הזה, מה משמעותה של החשיבות הרבה של הצבא בישראל.

נשוב עתה ונעיין בתפקיד האחרון שהוטל על משה רבינו - מלחמת מדין. באותה פרשה, מבארת לנו התורה את עומק משמעותה של המלחמה בישראל, ומתוך כך את ערכו האמיתי של צבא ישראל.

משמעותה של המלחמה בישראל

מובא בספרי (מטות קנז) על הפסוק "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים":

להודיע שבחן של פרנסי ישראל, שאין נפטרין מן העולם עד שנוקמין נקמתן של ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם.

אם כן, משמיעים לנו חז"ל כאן, שנקמת ישראל ונקמת ד' - חד היא.

עוד קודם לכן בפרשת בהעלותך (במדבר י,לה) מברר משה רבינו כי אויבי ישראל הם בעצם, בעומק הדברים - אויבי ד'.

"ויהי בנסע הארן - ויאמר משה: קומה ד', ויפצו אֹיבך וינסו משנאיך מפניך".

שואלים חז"ל (ספרי בהעלתך פד):

וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם?! אלא, מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל - כאילו שונא את מי שאמר והיה העולם.

ועוד קודם לכן, בשירת הים, אומר משה רבינו (שמות טו,ז) - "וברב גאונך תהרוס קמיך". ושוב מעירים חז"ל (מכי' בשלח, מסכתא דשירה,ו):

תהרוס קמינו אין כתיב כאן אלא תהרוס קמיך! מגיד הכתוב, שכל מי שהוא קם כנגד ישראל - קם כנגד הקב"ה. וכן הוא אומר (תהילים פג,ג-ו): "כי הנה אֹיבך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש" - ומפני מה? "על עמך יערימו סוד, ויתיעצו על צפוניך. אמרו - לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד".

אם כן, הקמים על ישראל - כקמים על הקב"ה, כביכול. שונאי ישראל - שונאי הקב"ה הם; והפוגע בישראל - כאילו פוגע בקב"ה עצמו[3].

מדוע זה כך?

גם זאת נלמד ממשה רבינו מתוך דיוק בפרשת מלחמת מדין. הקב"ה מצוה את משה: "נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים".

משה, כשהוא "מתרגם" את דברי ד' אל העם, מגדיר זאת כנקמת ד':

"החלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין, לתת נקמת ד' במדין".

עומדים על כך חז"ל (ילק"ש רמז תשפה) ומעירים:

הקב"ה אמר נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ד'. אמר לו הקב"ה: דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק אתכם. [המדינים, אומר הקב"ה, הם שגרמו להענשתכם; בשלהם היה הסער הזה, בגללם היה קצף גדול על ישראל ונתעוררה המגפה. אם כן - את נקמת ישראל מידם יש לנקום.] אמר משה: רבון העולמים, אם היינו עובדי אלילים או כופרים במצוות, לא היו רודפים אחרינו ולא שונאים אותנו, ועכשיו אינם רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו. הנקמה - שלך היא - "לתת נקמת ד' במדין".

במילים אחרות, שנאת הגויים אותנו נובעת מייחודנו, מהיותנו עם ד'. אילו חיינו כמותם - לא היו מתנכלים לנו ופוגעים בנו. כל הרדיפה אותנו היא בגלל היחוד שלנו, שקשור לקב"ה. על כן הנקמה - מבחינת האמת - נקמת ד' היא.

כדי להיטיב ולהבין עניין זה, יש להקדים ולברר מה ענינו של עם ישראל בעולם. ישראל, בעצם מהותם, מגלים את הקב"ה עלי אדמות, מבטאים את האידיאלים הא-להיים בעולם הזה, במציאות חיינו:

נקדש את שמך בעולם - כשם שמקדישים אותו בשמי מרום.

התכלית שלשמה נברא העולם הזה, מתגלמת ומתגשמת בעולם על ידי ישראל.

אבל כאן עלינו להוסיף, שהגילוי השלם של האור הא-להי במציאות יכול לצאת אל הפועל רק על ידי ישראל בארצו; רק במציאות שעם ישראל כולו יושב כעם ריבוני בארצו השלמה; רק ישראל העצמאי, הנגאל, רק ישראל זקוף הקומה יביא לידי גילוי שלם של רבונו של עולם בעולמו. רק במצב כזה יכולה להופיע התורה בשלמותה. וכשישראל נמצאים בגלות - אין לנו אלא חלקי תורה, 'ציונים' ממצב של תורה בשלמותה.

את פסוק הפורענות שבאיכה (ב,ט) "מלכה ושריה בגוים, אין תורה", המבטא - במבט ראשון - צרוף של שתי פורענויות שאין ביניהן קשר עניני, קוראים חז"ל כרצף אחד, שבו הרישא מובילה אל הסיפא:

"מלכה ושריה בגוים - אין תורה" - מכאן שהתורה בארץ ישראל!

(ספרי עקב לז)

כשאין עם ישראל יושב כעם ריבוני בארצו - כביכול - אין תורה! יש עיכוב בגילוי השלם של תורה בעולם.

כיון שגלו ישראל ממקומם - אין לך ביטול תורה גדול מזה.

(חגיגה ה:)

מעתה ברור, על שום מה אנחנו קוראים למלחמה על קיום ישראל בארצו - "מלחמת מצווה"[4], שהרי זוהי מלחמה על גילוי ד' בעולם!

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ז הט"ו) מדגיש בביטוי מיוחד את תכליתה של המלחמה:

... ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה - ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו... וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו... "כי עשה יעשה ד' לאד‎ֹנִי בית נאמן כי מלחמות ד' אד‎ֹנִי נלחם..." (שמו"א כה,כח).

מדברים אלה, ממילא מובן, שמי שמוסר נפשו על בטחון ישראל הרי מעלתו נישאה וזכותו גדולה ורבה.

מעלת מסירות נפש על ישראל

על רום מעלה זו אנחנו שומעים בדברי חז"ל.

על ציווי הקב"ה את משה (במדבר יא,טז) - "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו", אומר רש"י במקום:

אותם שאתה מכיר, שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר: "ויֻכו שטרי בני ישראל" - עתה יתמנו בגדולתם, כדרך שנצטערו בצרתן.

בדברי חז"ל בעניין זה (תנחומא בהעלותך יג) אנחנו מוצאים תוספת:

ולפי שמסרו עצמם ללקות על הצבור, לפיכך - "ונשאו אתך במשא העם". ללמדך, שהשוום הקב"ה למשה. מכאן אתה למד, שכל מי שמוסר עצמו על ישראל - זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש. (שהרי באותו מעמד זוכים אותם שבעים איש לרוח הקודש: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך - ושמתי עליהם" (במדבר יא,יז).)

וכל כך למה? על שמסרו נפשם על ישראל.

עוד מלמדים אותנו חז"ל:

הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם (בבא בתרא י:, פסחים נ.).

ומתברר שם, שזכותם היחידה היתה שהם מסרו נפשם להצלת ישראל[5].

רואים אנו, לאור דברי רבותינו הנ"ל, איזו מעלה עליונה היא מסירות נפש על ישראל.

צבא ההגנה לישראל עוסק גם כיום במלחמת מצוה – פיקוח נפש של כלל ישראל ועמידה על משמר ארץ ישראל – שעליה כותב הרמב"ם "הכל יוצאים" – כולם חייבים להשתתף בה, ואין שום שחרורים ממנה.

לאחרונה עולות אמירות ביחס לצבא שקשה לשמוע אותן. הדברים נאמרים ודאי מתוך כאב,  אבל קשה להאמין שיש מישהו שברצינות חושב שהיום אין צורך בצבא שיגן על עם ישראל, שיעסוק בפיקוח נפש של כלל ישראל ויעמוד על משמר ארץ-ישראל.

יש שמדברים על צה"ל כיום כאילו שינה את ייעודו ואת פניו, וכל כולו עוסק בדברים שליליים. נכון שבקיץ הקודם השתמשו בצבא לדברים שליליים ביותר, אולם האם בכך נפסק תפקידו האמיתי של הצבא?!

שמעתי מאחד הרבנים שבאים אליו היום בחורים שאומרים שקשה להם ללכת לצבא ולמילואים. אמרתי לו: אני לא מבין, מדובר במלחמת מצווה! הרי ערוך השולחן מדייק בדברי הרמב"ם, כי מה  שנאמר "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו" זה רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצווה צריך אדם להתגבר על הפחד! אם כן, גם בענייננו, צריך להגיד לאותם אנשים – גם אם קשה לך, גם אם יש לך איזה משקע מהקיץ האחרון, צריך להתגבר על זה ולמלא את חובתך. צריך ללכת לצבא בהבנה שעושים דבר אדיר. אם פיקוח נפש של יהודי אחד ואפילו ספק פיקוח נפש של יהודי אחד דוחה את התורה כולה, איזה ערך אדיר הוא לעסוק בפיקוח נפש של עם ישראל, שכבר למדנו שיושבי ארץ ישראל נחשבים כלל ישראל; וזה פיקוח נפש ודאי. האם יש בכלל שאלה אם צריך ללכת לצבא במסירות נפש, בראש גדול, מתוך מוטיבציה עמוקה!

חזק ונתחזק במובן האמיתי, נרבה הרבה טוב, הרבה אור, הרבה תורה, ונסייע להגביר בעזרת ד' את האור האמיתי בבית ישראל כולו.

---

[1]. וכלל בידינו מרש"י(בראשית טו,א ועוד) - כל "אחר" שבמקרא - סמוך, ו"אחרי" - מופלג.

[2]. נשים לב, לדוגמה, כמה פעמים מופיעים בלשון התורה ביטויים של מהירות וזריזות, כשהיא מספרת איך אירח אברהם אבינו את שלשת אורחיו המלאכים.

[3]. בפרק העמות בין דוד וגלית (שמו"א יז) אנחנו שומעים את גלית מתגרה בישראל, ומגדיר התגרות זו כחרוף "מערכות ישראל" (פס' י). דוד, מצדו, כמאזין לדברי הנאצה האלה, מגדיר אותם פעמיים כחרוף "מערכות א-להים חיים" (פס' כו ופס' לו). ואכן - היינו הך. בפגישה הממשית בין שניהם, מבטא דוד מחדש את הזהות הזאת בהגדרה שלישית מאחדת, שאותה הוא קורא לעבר גלית (פס' מה): "...ואנכי בא אליך בשם ד' צבא-ות, א-להי מערכות ישראל אשר חרפת".

[4]. רמב"ם פ"ה מהלכות מלכים ה"א - "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם"; רמב"ן בהוספותיו לספר המצוות מצווה ד' - "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות".

[5].  רש"י בבא בתרא ופסחים שם, ד"ה 'הרוגי מלכות ותו לא' וד"ה 'הרוגי לוד'.