רבי משה בן נחמן (רמב"ן) (1194 - י"א בניסן תקנ"ד, 1270) מגדולי חכמי ספרד. פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא.

רמב"ן נולד בגירונה שבקטלוניה, חבל ארץ במזרח ספרד, בשנת 1194, ונפטר בשנת 1270 בארץ ישראל. שמו הלטיני היה Bonastrug Di Porta.

רמב"ן נמנה בין גדולי רבני ישראל בימי הביניים. אפילו בתקופת תור הזהב של גדולי הראשונים, מעטים היו שתורתם התפרסה במידה כה רבה על מקצועותיה השונים של תורת ישראל ושהייתה להם השפעה כה עמוקה ורחבה על עולם התורה. ספריו, וספרי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, תופסים מקום חשוב ומרכזי הן בלימוד התורה והן בתחום ההלכה הפסוקה. העיד עליו הרשב"א תלמידו המובהק: "לא היה גדול ממנו בחכמה במנין וביראת החטא". והרב החיד"א כתב שהוא "אחד מיוחד ברבוותא קמאי אשר משאתו יגורו אלים... והאמת היא דגבהו דרכי הרמב"ן ודעתו הרחבה והעמוקה דכולא תלמודא כמאן דמנח בכיסתיה דמי", והוסיף הריב"ש "ועליו סומכין בכל גלילות קטלוניא כמשה מפי הגבורה".

הרמב"ן שלח ידו במספר רב של תחומים - היה פרשן מקרא, חכם תלמודי, רופא, הוגה דעות, מקובל ומשורר. פירושיו לתלמוד, למקרא, להלכות הרי"ף ולספר המצוות לרמב"ם, ודבריו מבטאים את התפיסה המסורתית של אמונת ישראל שעל פי חז"ל.

האזור בו חי ופעל רמב"ן נמצא בין ספרד הנוצרית לספרד המוסלמית ולכן ניכרים עקבות השתיים בהגותו. הוא ממזג בכתיבתו את הפילוסופיה הספרדית יחד עם שיטת הניתוח של חכמי אשכנז.

הוא היה בן דודו של רבי יונה גירונדי וקיים אתו קשרי התכתבות. תלמידיו המפורסמים היו רבי שלמה בן אדרת (רשב"א) ורבי אהרן בן יוסף הלוי מברצלונה (הרא"ה). רמב"ן שימש כרב הראשי של קטלוניה לאחר מותו של רבי יונה גירונדי ב-1264. הוא שימש גם יועץ למלך חיימה הראשון והשתתף כמפשר בוויכוח על ספרי הרמב"ם.

הרמב"ן הותיר ארבעה בנים: נחמן, שלמה, יוסף ויהודה.