מרד גטו ורשה (19 באפריל - 16 במאי 1943) היה המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה, אשר היה לסמלה המובהק של ההתנגדות היהודית בשואה.

גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, רובם תמכו בהתנהגות שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים, כפי שהציעו ראשי היודנראט. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד יש שביב של תקווה להצלה, גם אם חלקית. הם העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם על פני התנגדות, שהסיכוי להישאר בחיים בה הוא קלוש ביותר. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה, לביצוע מרד כעניין של כבוד כאשר יאזלו כל הסיכויים להינצל. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. תוך חצי שנה מתחילת הגירוש ירד מספר יושבי הגטו מ-350 אלף ל-60 אלף. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למוות ודאי בטרבלינקה.

לאורך 1942 החלה בניית התנגדות יהודית כנגד כוחות הנאצים. כך לדוגמה, הוקם הגוש האנטי פשיסטי, בראשו עמד הקומוניסט פנחס קארטין, וסגנו היה מרדכי אנילביץ'.