World Bnei Akiva MovementCenter for Religious Affairs in the Diaspora
The Online Hadracha Center
מרכז ההדרכה המקוון

The Kidush Hashem In Establishing The State Of Israel - קידוש ה' שבתקומת מדינת ישראל

פרטי הקובץ :

סוג פעולה : שיעור בשפה: עברית

גילאים 15 - 120

גודל קבוצה 10 - 50

משך הפעולה : 45 דקות

פרטים נוספים...

הורדה

5.doc (63 KB)

 
הערות ותגובות

סטטיסטיקות:
נצפה: 3752
הורד: 983

Rated 57 times
Add this file to your personal library.

האם הורדתם פעולה זו ויש לכם במה לשתף אחרים?
זה המקום!



תוכן הפעולה

קידוש השם שבתקומת מדינת ישראל

מדינת ישראל, לגבי רוב הציבור במדינה, שנולד בה או עלה אליה בגיל ילדות, נתפשת כמציאות טבעית, כאילו היתה קיימת מאז ומעולם.

כשרואים הרבה צללים, קיימת סכנה שהצללים יסתירו את האור. כשמתבוננים בנעשה במדינה, ונפגשים עם בעיות מרובות בתחומים שונים, ובעיקר בתחום הרוח והמוסר, קיימת סכנה שנראה את הפגמים בלבד, מבלי להכיר באור הגדול שבעצם קיומה של המדינה.

על כן, דווקא כיום ראוי להשתדל להדגיש את ערכה של המדינה, את האור שבעצם קיומה, ומתוך כך להסיק מסקנות ביחס למה שנדרש מאיתנו בעניין זה.

תחיית המתים הלאומית

כל גלות, ותהיה הגלות המצטיירת כטובה ביותר, היא אסון לאומי, הן מבחינה פיסית והן מבחינה רוחנית.

בתשובות מהר"ם מרוטנברג (ח"ד א,יח) מובאת תשובה של הר"ש משאנץ שנשאל:

מפני מה אין אומרים ב"אתה גיבור" – "מלביש ערומים ופוקח עורים", כמו "רופא חולים" ו"מתיר אסורים"?

אפשר לשאול שאלה זו בצורה כוללת יותר: מהו המכנה המשותף של שבחים אלה? וכי חסרים תארים לקב"ה?!

והוא עונה:

אל תתמה, דלא קאמרינן בתחיית המתים אלא השקול [כתחיית] המתים, כדאמרינן בפרק קמא דתענית (ב ע"א) ובפרק אין עומדין (ברכות לג ע"א) גבי גשמים – מפני שהיא שקולה כתחיית המתים קבעו לה בתחיית המתים.

הרי לנו, שאמת המידה לבחירת השבחים בברכה זו, היא היותם שקולים כתחיית המתים. והר"ש משאנץ מברר זאת לגבי כל אחד מהשבחים בברכת "תחיית המתים".

"סומך נופלים" ו"מתיר אסורים" – בנפילתם של ישראל ואסוריהם משתעי, שהקב"ה סומכם ועתיד [להוציאם ולהתירם], כדכתיב (ישעיה מט,ט) "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ", "לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר" (שם מב,ז), וכתיב (עמוס ה,ב) "נָפְלָה לֹא תוֹסִיף" ואמרינן (ברכות ד ע"ב) דרמזה דוד (תהלים קמה,יד) "סוֹמֵךְ ד' לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים". ותחיית המתים תלויה בגאולתם של ישראל, ו"רופא חולים" אמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים מח ע"א) – גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה.

"רופא חולים" – מסביר הר"ש משאנץ – בוודאי שייך לנושא החיים, שהרי כל מחלה טומנת בחובה, במידה זו או אחרת, סכנת חיים. בנושא "סומך נופלים" ו"מתיר אסורים" הוא מסביר, שאין הכוונה להצלה פרטית של אדם פלוני או אלמוני, אלא לגאולת כלל ישראל הנמצא בגלות. "ותחיית המתים תלויה בגאולתם של ישראל" – כלומר, גאולת ישראל מהווה בסיס לתחיית המתים שאחריה.

והאמת היא, כי גאולת ישראל היא בסיס לתחיית המתים הפרטית, והיא היא תחית המתים – מבחינה לאומית.

בחזון העצמות היבשות אומר הנביא יחזקאל:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה – כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ד' – הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל". (יחזקאל לז,יא-יב)

האין אלה דברים מפורשים?! הבאה אל הארץ היא הוצאה מן הקבר! הגלות היא בית קברות, והגאולה היא התחיה!

ואכן כך מסביר רש"י את חזון העצמות היבשות:

כאדם מת שחוזר וחי, כן ישובו ישראל מן הגלות. (סנהדרין צב ע"ב, ד"ה משל היה)

בעיניים כאלה יש לראות את קיבוץ הגלויות; מציאות שהתרגלנו אליה בשנות קיומה של המדינה, ואנו מקבלים אותה כתהליך מובן מאליו, אך האם אנו תופשים את משמעותו האמיתית? האם אנו מזדהים עם התופעה המופלאה שאין כאן אלא תחיית מתים מבחינה לאומית?

 

אבל הגלות איננה אסון רק מהבחינה הפיסית, היא אסון גם מן הבחינה הרוחנית.

נאמר באיכה:

"טָבְעוּ בָאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ, אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ, מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם, אֵין תּוֹרָה, גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מֵד' ". (איכה ב,ט)

כשאנחנו מתבוננים בפסוק זה, יש כאן תיאור נורא של חורבן – פיזי ורוחני גם יחד, אבל מעניין איך לומדים חז"ל את הפסוק. הם רואים קשר בין שתי הבחינות הללו. וכך אומרים חז"ל:

"מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם – אֵין תּוֹרָה!" – מכאן שהתורה בארץ-ישראל. (ספרי עקב לז)

ובמקום אחר מדגישים חז"ל:

כיוון שגלו ישראל ממקומם – אין לך ביטול תורה גדול מזה. (חגיגה ה ע"ב)

כלומר, עצם מציאותם של ישראל בגלות, עצם העובדה שלא קיימת מלכות ישראל, "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם – אֵין תּוֹרָה", אין לך ביטול תורה גדול מזה.

 

הגאון מוילנא מתאר בצורה מחרידה את מצבו של עם ישראל בגלות. וכך הוא כותב:

כי מעת שחרב הבית, יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו, הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל, הם הגויים, האוכלים בשרנו. ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות, עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור. ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן תלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו, ונעשה עפר, שחה לעפר נפשנו, ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים. התנערי מעפר קומי ירושלים. (בליקוטים בסוף "ספרא דצניעותא")

בימי הגר"א היתה בודאי הרבה תורה בישראל. היו ישיבות, היו תלמידי חכמים. ובכל זאת ראה הגר"א את המציאות של הגלות כקבר, ובקבר יש ריקבון. והגר"א מציין: "ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים". לאיזו תחיית המתים הוא מתכוון? "התנערי מעפר קומי ירושלים!" הוא איננו מתכוון כאן לתחיית המתים הפרטית, שאנו כולנו מאמינים בה, אלא לתחיית המתים הלאומית. שיבה לארץ, קיבוץ גלויות וגאולה – הם תחיית המתים מבחינה לאומית.

למשמעות קידוש השם

עצם תקומתה של מדינת ישראל הוא קידוש השם שאין כדוגמתו. השימוש במושג 'קידוש השם' איננו סתם כמליצה נטולת תוכן. השם – פירושו התגלות ד' בעולם. יש לקב"ה שמות שונים. כל שם מבטא צורה מסויימת של התגלות הקב"ה בעולם. אחרי מלחמת עמלק נאמר: "וַיֹּאמֶר' כִּי יָד עַל כֵּס יָ-הּ' מִלְחָמָה לַד' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר" (שמות יד,טז). מביא רש"י שם את דברי חז"ל:

...ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם...

השם והכסא הם ביטויים להתגלות ד' בעולם, להכרת העולם את הקב"ה, וכל עוד עמלק קיים בעולם, יש עיכוב בהתגלות השלימה של הקב"ה בעולם. רק כאשר כל הרשעה כולה כעשן תכלה – יהיה ד' אחד ושמו אחד.

קידוש השם פירושו מציאות או מעשה שמרבים התגלות ד' בעולם, לעומת, חס ושלום, חילול השם, שפירושו מציאות או מעשה שממעטים את התגלות ד' בעולם.

התגלות ד' בעולם במלוא גודלה ושלימותה, יכולה להיות רק על ידי כלל ישראל, כשהוא יושב בארצו כעם ריבוני. לעומת זאת, גלות הינה מיעוט הופעת ד' בעולם. על כן, גלות כשלעצמה היא חילול השם. וכך מלמדנו הנביא יחזקאל:

"וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם, כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם, עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל הָאָרֶץ, וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם, וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת, כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים". (יחזקאל לו,טז-יט)

תמצית הדברים: ישראל נהגו שלא כשורה, וכתוצאה מכך הלכו לגלות.

ובהמשך נאמר:

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". (פסוק כ)

מדגיש רש"י:

"וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי": השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: "עַם ד' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ"...

זהו החילול. כלומר, עצם העובדה שישראל נמצאים בגלות סובלים ומושפלים, הוא חילול השם הממעט הופעת ד' בעולם.

ולכן:

"וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי... לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל: כֹּה אָמַר
אֲ-דֹנָי ד' – לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם..." (שם כא-כד)

מברר שוב רש"י:

ומה הוא הקידוש? – "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם".

כלומר, הגלות היא חילול השם, ואילו בגאולה כשלעצמה מתקדש השם. וראשית קידוש השם זו שיבת עם ישראל לארץ, זה קיבוץ גלויות.

 

נוסיף עוד ביאור לעניין זה.

הפסוק "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם, וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי..." קצת קשה. הוא מתחיל בלשון יחיד וממשיך בלשון רבים. אמנם אפשר להסביר ש"וַיָּבוֹא" מתייחס לישראל, אך מדוע לעבור ללשון רבים? אלא מסבירים חז"ל כי "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם" הכוונה לקב"ה שהלך איתם לגלות. "בכל מקום שגלו ישראל, גלתה שכינה עמהן" (ירושלמי, תענית א,א).

בדרך כלל, כשאנו מזכירים ש"בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהן", אנו תופסים שהקב"ה לא עזב את ישראל, ולכל מקום שהלכו, הלך איתם כדי לשומרם. אבל איננו קולטים את משמעות האמירה "גלתה שכינה עמהן":  גם השכינה גלתה, השכינה בגלות! הגלות ממעטת את הופעת ד' בעולם, זהו חילול השם.

 

תפקידם של ישראל הוא לגַלות את הקב"ה לכל באי עולם. והנה, למרות קדושתם ומוסריותם של ישראל במשך שנות הגלות – הם השפיעו מעט מאד על הגויים. אלא שכאן יש כלל גדול. על מנת לקבל השפעה ממישהו, צריך להעריך אותו. אדם שאני רומס אותו ברגלי ויורק לו בפנים, אינני מקבל ממנו השפעה ואינני לומד ממנו[1].

כלומר, מצבם השפל של בני ישראל בגולה, איננו מאפשר את תרומתו המיוחדת של עם ישראל לכל באי עולם. עם ישראל יכול למלא את יעודו, להשפיע על העולם, רק כאשר הוא נמצא במצב שבו העולם מעריך אותו. רק אז יכול להתקיים תהליך של השפעה אמיתית, רוחנית ומוסרית.

 

חילול השם שבסבל ישראל בגלות, הוא שהיווה בסיס לטענה הנוצרית, כי היהודים אינם עוד העם הנבחר. הנצרות טיפחה את הרעיון, שהיהודים סובלים מפני שלא האמינו באותו האיש, והם ימשיכו לסבול עד שירדו מעל במת ההיסטוריה. שמעתי מפי הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שבזמן שהשתוללה השואה הנוראה באירופה, סבבו מיסיונרים באמריקה ואמרו ליהודים: 'זה הסוף שלכם, יש לכם הזדמנות אחרונה להינצל בדרך אחת - להתנצר'. היתה צפויה, חס ושלום, סכנת שמד ליהודים באמריקה. באירופה הושמדנו פיסית ובארצות השלוות, היתה סכנה מבחינה רוחנית. תקומת מדינת ישראל הפיחה רוח תקווה בשארית פליטת השואה, אודים מוצלים מאש, והרימה גם את רוחם של היהודים בארצות השלוות.

תקומת מדינת ישראל היא הריסת כל הבסיס למסכת הטיעונים של הנצרות בענין דחיית ישראל. לא במקרה לא הכיר הוותיקן במדינת ישראל במשך שנים מרובות מאז תקומתה. עצם אמונתו איננה מאפשרת לו להכיר בה. אלא שעובדה היא, שלא רק ש"עם ישראל חי", כי אם זכה לתקומה מחודשת. היום, למעשה – לא נותרה לוותיקן ברירה אחרת, והוא חייב להתחשב במציאות קיומה של מדינת ישראל.

קומה על גבי קומה

מדינת ישראל היא הבסיס לקידוש השם הגדול בכל מלוא עולם. היא המאפשרת את זקיפות הקומה שלנו. יש בה משום סלילת הדרך להערכת העולם כלפינו, ומכאן היסוד לתפקיד הגדול שאנחנו צריכים למלא בעולם כולו – "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ד' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב,ג).

אבל מן ההכרח להדגיש, שהגאולה שלנו היא תהליך. גאולתם של ישראל באה קמעא קמעא (ירושלמי, ברכות א,א), וכך אנו מוצאים גם באותו פרק ביחזקאל שהוזכר קודם:

התהליך מתחיל בקיבוץ גלויות:

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם". (פסוק כד)

השלב השני הוא:

"וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם, וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם". (פסוק כה)

השלב השלישי:

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". (פסוק כו)

השלב הרביעי:

"וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם". (פסוק כז)

ארבעה שלבים, כשראשיתה של הגאולה היא גאולה פיסית, קיבוץ גלויות, ורק בהמשכה ועל גביה באה הגאולה הרוחנית – "וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם".

כך בדיוק היה גם בגאולה ראשונה: יציאת מצרים, ורק לאחריה מתן תורה. הגאולה הפיסית חייבת לבוא לפני הגאולה הרוחנית. מדוע?

הגמרא שואלת: מדוע איננו אומרים הלל בפורים, הרי ניצלנו ממוות לחיים? ותשובתה הראשונה היא: "אין אומרין הלל על נס שבחוץ לארץ" (מגילה יד ע"א). על כך מקשה הגמרא: הרי יציאת מצרים היתה בחוץ לארץ ועליה אנו אומרים הלל? והיא משיבה שלושה תירוצים. אביא רק אחד מהם שנוגע לענייננו.

את ההלל אנו פותחים במילים – " הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי ד' ". מסבירה הגמרא:

בשלמא התם "הַלְלוּ עַבְדֵי ד' " – ולא עבדי פרעה, אלא הכא –"הַלְלוּ עַבְדֵי ד' " ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן!

כשיצאנו ממצרים, פסקנו מלהיות עבדי פרעה, ועל כן אנו יכולים לומר "הַלְלוּ עַבְדֵי ד' ", מה שאין כן בימי אחשורוש. וכל עוד אנו משועבדים לאדם, איננו יכולים לומר "הַלְלוּ עַבְדֵי ד' ".

כלומר, כל עוד אנו משועבדים לאדם, יש עיכוב בהיותינו עבדי ד' במובן השלם.

להבנת עניין זה, נדמיין לעצמנו אדם בעל כישורים אומנותיים מיוחדים, שיכול ליצור בידיו יצירות ייחודיות, אך ידיו נכבלו באזיקים. כל כישוריו המיוחדים אינם יכולים להתממש כי ידיו כבולות. יש צורך להסיר את הכבלים מהידיים, ואז יש לו את היכולת ואת האפשרות לממש את כישוריו. כן הדבר בעם ישראל – יש לו יעוד אדיר בעולם ואת היעוד הזה הוא יכול למלא רק כשהוא שולט בארצו, כשהוא עם ריבוני בארצו. כשעם ישראל משועבד לאחרים, זה כמו כבלים על הידיים, יש צורך להסיר קודם כל את הכבלים מן הידיים, ואז תהיה לו היכולת והאפשרות לגלות את העצמיות שלו ולמלא את היעוד האדיר שנועד לו בעולם.

על כן הגאולה הפיסית היא המשחררת אותנו מלהיות משועבדים לאחרים, ורק לאחר השחרור מעבדות לבני אדם, יכולה לבוא הגאולה הרוחנית של היותנו עבדי ד' ושל הליכתנו המלאה בדרכיו.

 

זהו הערך הגדול של קיום המדינה, למרות תופעות הצללים שבה. אין שום ספק, שמדובר כאן בתהליך, שמשעה שהחל – בוודאי ימשך, ובסופו של דבר ינוסו הצללים, עד שנגיע בעז"ה לגאולה השלמה.

מהלכה למעשה

רצוני להדגיש מה ענייננו אנו בתהליך זה. תפקידנו הוא לפעול להנסת הצללים. אבל צריך לדעת, שכדי שלא יהיה צל, אין דרך אחרת מאשר להרבות אור.

ישנם יהודים שרואים את הצללים, ואני מאמין שהדבר מכאיב להם, אך הם חושבים שמספיק לקטרג על הצללים. הם רואים את הצללים מבלי לראות את האור הגדול, ומבלי לדעת איך מתמודדים עם הצללים ומתגברים עליהם.

 

מרן הרב קוק זצ"ל לימד אותנו:

הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה; אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה. (ערפלי טהר עמ' לט)

להתגבר על השלילה ולנצח אותה אפשר אך ורק על ידי ריבוי חיוב. יש צורך להוסיף הרבה חכמה והרבה צדק במדינה, ועוד הרבה יותר אמונה. אמונה בד', בתורתו, ובמעשיו המתרחשים לעינינו; להאמין שכל מה שהתרחש בדורות האחרונים, איננו מקרי, אלא זו פעולת יד ד' לגאולת ישראל.

מדובר בתהליך כלל וכלל לא קצר. אנחנו רגילים לשיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". זה לא רק שיר, זו מציאות! יש כאלה שיודעים לשיר את השיר הזה, אבל באופן מעשי, כשהתהליך מתארך ובמיוחד כשמתגלים בו קשיים וסיבוכים, כשניצבים בפני בעיות קשות – הם מאבדים את העשתונות.

 

אנו חיים בתקופה גדולה ויש צורך להכיר בכך. אנו חיים בתקופה בה מתגשם ראשיתו של החזון המשיחי, לו התפללנו במשך אלפי שנות גלות.

 

בסוף ספר עמוס נאמר:

"וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם, אָמַר ד' אֱ-לֹהֶיךָ". (עמוס ט,יד-טו)

זוהי נבואה שמתייחסת לימינו ומתגשמת לעינינו. ישנה עוד נבואה בעמוס   שאף היא מתגשמת בימינו:

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲ-דֹנָי ד', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ד' ". (שם ח,יא)

כל מי שעיניים לו לראות ואוזניים לו לשמוע, רואה, שלמרות כל תופעות הצללים במדינה, ולמרות כל השלילה, ישנה מציאות של צימאון לדבר ד'. ושמא מותר גם לומר, שגם השלילה, לפחות בחלקה, נובעת מאיזה צימאון פנימי שלא בא לידי רוויה, מאכזבה מערכים חלקיים שדור קודם האמין בהם, והם פשטו את הרגל. כתוצאה מריקנות, מלא כלום, באה הידרדרות.

מי ירווה את הצמאון הזה? מי יביא את דבר ד' אל העם בישראל? – זה תפקידנו.

נכיר בכך שאנו צריכים להראות את האמת לעם היהודי כולו, במדינת ישראל ובגולה. צריך ששם שמים יתאהב על ידינו, ואם אכן כך יהיה – אזי שם ד' יתקדש על ידינו. להאהיב שם שמים פירושו להיות מופת בהתנהגותנו – במצוות שבין אדם למקום, במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם לעמו, לארצו ולמדינתו.

אם אכן נשתדל להיות שלמים עם עצמנו בכל אלה, ונדע שלהיותנו שלמים יש חשיבות כללית וגדולה, מעל ומעבר להשפעה בתוך תחומי המסגרת שלנו, ודאי וודאי שנוכל לתרום תרומה אדירה בהבאת דבר ד' לאלה שכל כך צמאים לו, ולהיות גורם מרכזי לקידום העם והמדינה בכיוון האמיתי.

עלינו להתרומם ולהכיר בתקופה הגדולה שאנו חיים בה, להזדהות איתה, להכיר בקידוש השם שביסוד המדינה ובעול שמטיל עלינו קיומה. מתוך כך עלינו לתפוס את התפקיד המיוחד שלנו – להאיר באור האמיתי, באור תורה ומצוותיה לעם כולו; למלא את המדינה, שביסודה היא קודש, בתוכן של קדושה, לקראת יעודה השלם, כשמציון יוצאת תורה ודבר ד' מירושלים לכל אפסי ארץ.

 



[1]. לדוגמא: מלך כוזר, המחפש את דרך האמת בין כל האמונות הרווחות בתקופתו, מחליט מראש שאל היהודים לא יפנה, כי העובדה שהם כל כך סובלים ומושפלים מעידה שדרכם אינה אמיתית.



פעולות דומות ניתן למצוא גם בקטגוריות הבאות:
» הכל > חגים ומועדים > יום העצמאות
תגובות הגולשים: