"ze Hayom Asa Hashem" - "זה היום עשה ה' "

File details:

Resource Type: Shiur in: Hebreeuws
Age: 12-120
Group Size: 10-50
Estimated Time: 40 minutes

Further Details...

Download

Download this file (58 KB)

Comments & Reviews

Stats:
Viewed: 10424
Downloaded: 1520

Rated 236 times
Add this file to your personal library.

Heb je dit bestand downloaden en heb je iets te delen?
Dit is de plaats!


Resource Contents

"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' ֹ"

"וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב,ב)

"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח,כד): "בו" – ביומא, "בו" – בקודשא בריך הוא. (זהר, ג, קה ע"א)

אנחנו חוגגים את יום העצמאות ושמחים בו בהלל והודאה מפני ש"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' ", ועל כן "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" – בקב"ה. השמחה ביום עצמו נובעת מתוך השמחה בקב"ה שעשה את היום הזה.

אני פותח בבירור סיבת השמחה ביום העצמאות, מפני שנשמעים הדים התוהים "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?" שאלה זו, הנובעת מתוך כאב, נשאלת על ידי אלו שחוגגים את יום העצמאות בכל שנה, ומול המציאות שלפנינו, בה אנו במו ידינו מכרסמים בעצמאותנו, פוגעים בה ומשפילים אותה, ובמיוחד אחרי כל מה שעבר עלינו בשנה האחרונה, הם תוהים: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?"

חגיגת יום העצמאות - מן התורה

אמר רבי יהושע בן קרחה: קל וחומר – ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן?! (מגילה יד ע"א)

גמרא זו מבררת את יסוד הדין של פורים, ועל סמך מה הוא נקבע כיום חג. רבי יהושע בן קרחה מסביר שזה קל וחומר מקביעת התורה את חג הפסח על שחרור עם ישראל מעבדות לחירות, שבוודאי את פורים, בו ניצלנו ממיתה לחיים, יש לקבוע כיום חג. לדעת ה'חתם סופר' (או"ח, רח; יו"ד, רלג) קביעת פורים כחג היא מדאורייתא, כיון שהחג נקבע על יסוד לימוד של קל וחומר, שהיא המידה היסודית ביותר מבין המידות שהתורה נדרשת בהן.[1] ואף שאת מצוות חג הפורים: קריאת מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים קבעו חכמים, בכל זאת עצם החג הינו חיוב מן התורה.

וממילא פשיטא בנדון דידן הנוגע לציבור של כלל ישראל ויש כאן פדיון מעבדות לחירות, שנגאלנו משעבוד מלכויות, ונעשינו בני חורין והשגנו עצמאות ממלכתית, וגם הצלה ממיתה לחיים שניצלנו מידי אויבנו שעמדו עלינו לכלותנו, בודאי חובה עלינו לקבוע יום טוב. (שו"ת קול מבשר, כא)

בתשובתו זו של הרב משולם ראטה, שהיה גאון עולם ועוד בצעירותו שמו הלך לפניו בכל העולם היהודי, דן הוא באריכות בתוקפו של יום העצמאות ותקנותיו, ומסיק שיש לקבוע את יום העצמאות כיום חג, שכן יש בהקמת מדינת ישראל גם שחרור משעבוד לחירות וגם הצלה ממיתה לחיים.

אם כן, כיון שקיימת חובה תורנית לקבוע את יום העצמאות, ולפי זה חובת ההודאה לקב"ה וחובת השמחה ביום זה היא מדאורייתא – אין הדברים תלויים בהרגשתנו כלל. קביעתה של התורה מחייבת אותנו לשמוח, לחגוג ולהודות לקב"ה.

ניסי תש"ח

רבים ביד מעטים

ערב הכרזת המדינה הכריזו ארצות ערב שתוך שבוע ימים בלבד הם מחסלים את כל היהודים בארץ ישראל. הביטוי 'נטאטא אתכם לים' לא היה מליצה אלא איום רציני של צבאות ערב השונים לפלוש מצפון, ממזרח ומדרום, כך שהים, הנמצא ממערב, יהיה המפלט האחרון. הטבח שהיה בכפר עציון, ביום הכרזת המדינה, היה צפוי להיות גורל כל היישוב היהודי בארץ, אילו לא היינו גוברים עליהם. שש מאות אלף יהודים היו אז בארץ מול מליוני ערבים שהקיפו אותם, כאשר צה"ל עוד לא הוקם וגם נשק לא היה, ובכל זאת נתן ד' אותם בידינו – האם יש דוגמא טובה מכך ל"רבים ביד מעטים"?! אנו מרבים לספר על נס חנוכה של "מסרת רבים ביד מעטים", שהיה לפני יותר מאלפיים שנה, אבל הנס הזה התרחש גם בימינו. הקב"ה מסר רבים ביד מעטים ועל ידי כך הציל אותנו ממוות בטוח, ונתן לנו את חיינו במתנה – האם לא ראוי שנודה לו על כך?!

גבורת ההחלטה

הגבורה שהתגלתה בשדה הקרב התחילה בעצם הכרזת העצמאות[2]. המצב היה שמדינות ערב איימו לחסל אותנו אם נכריז על הקמת המדינה; אמריקה שתמכה בהקמת המדינה (בהצבעה באו"ם) הודיעה שאין זה העיתוי הנכון; גם בתוך היישוב היו חילוקי דעות בנושא (בסופו של דבר ההחלטה על הכרזת העצמאות של מדינת ישראל עברה ברוב של שני קולות בלבד, והרי זה עצמו נס משמים). ולמרות הכל הוכרזה עצמאותנו וקמה מדינת ישראל, וזה עצמו גילוי גבורה מאין כמוהו.

בגמרא בבא מציעא (קו ע"א) מובאת ברייתא:

רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס – אין אומרים: אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו; אם יכול להציל – חייב, ואם לאו – פטור.

ושואלת הגמרא:

 ואמאי? נימא ליה: אי הוית התם – הוה מקיים בך "גם את הארי גם (את) הדוב הכה עבדך"!

כלומר, היה מתרחש נס כפי שהתרחש לדוד שסיפר: "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ" (שמואל א,יז).

מסבירים התוספות (ד"ה מתיב), שהכוונה לנס של "רוח גבורה ודעת להלחם". כלומר, כשבמצב הנדרש יש לו לאדם "רוח גבורה ודעת להלחם" – זהו נס ממרומים, שהאדם מוצא את הדרכים לפעול בצורה הנכונה ולהנצל. כך קרה לדוד, ובוודאי זה מה שקרה לנו.

כדוד שעמד מול גולית, כך הייתה גם הכרזת העצמאות מול כל העולם כולו. הכל היה בחסדי שמים, ממקור אוזר ישראל בגבורה, שנמשך והתגלה גם בשדה הקרב.

הצלת כלל ישראל[3]

לא רק היישוב היהודי בארץ ישראל ניצל, אלא כלל ישראל ניצל. ראשית, מן הצד ההלכתי, היהודים שחיים בארץ ישראל נחשבים לכלל ישראל.

כך כתב הרמב"ם:

אילו הנחנו דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לא-ל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל ... (ספר המצוות, עשה קנג)

ומעיר על כך ה'חתם סופר':

נראה מדבריו כי אילו חס ושלום לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו יהיו יושבים ישראל בחוץ לארץ, מקרי 'כליון אומה', חס ושלום. (חתם סופר, יו"ד, רלד)

אם אין יישוב יהודי בארץ ישראל נחשב הדבר ככליון האומה כולה – דבר שהבטיח לנו הקב"ה שלא יהיה. ולכן לא יתכן שיהיה מצב בו כלל לא יהיו יהודים בארץ ישראל.

אבל לא רק על פי ההלכה הצלת היישוב היהודי בארץ ישראל נחשבת כהצלת כלל ישראל, אלא גם מבחינה מציאותית כך היה. מה היה עולה בגורלם של אותם אודים מוצלים מאש התופת של השואה באירופה אילו מצליחים היו הערבים לבצע את זממם לטבוח ביישוב היהודי בארץ ישראל?! גם גורלם של היהודים בארצות ערב היה רע ומר במקרה שכזה. ומה היה קורה ליהודי אתיופיה וליהודי רוסיה?! הרי הניצוץ היהודי ברוסיה התעורר כתוצאה מתקומתה של מדינת ישראל, והחל להתגלות לאחר מלחמת ששת הימים.

אבל לא רק יהודי ארצות המצוקה ניצלו, כי אם גם יהודי ארצות הרווחה. שמעתי מפי הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, שבשעה שהשואה השתוללה באירופה הסתובבו באמריקה מסיונרים וקראו ליהודים להתנצר כמוצא אחרון להצלה, שאם לא כן, צפוי להם סוף דומה לזה של היהודים באירופה. נוראות השואה שימשו בידי תיאולוגים נוצרים אמצעי שכנוע, שסופו של עם ישראל קרב מפני שלא האמינו באותו האיש. סכנת שמד ריחפה מעל יהודי אמריקה, עד שקמה מדינת ישראל והפיחה רוח ביהודים של ארצות הרווחה, ואף זקפה  את קומתם.

כמו כן שמעתי מפי הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, שבראשית שנות המדינה שהה בעשרת ימי תשובה באחת מארצות דרום אמריקה. בליל יום כיפור היה בית הכנסת הגדול מלא מפה לפה, וכשנגמרה התפילה ראה הרב  הלוי יהודים היוצאים מבית הכנסת, נכנסים למכוניות ונוסעים. הוא היה המום ושאל את מלוויו לפשר העניין – השיבו לו שיהודים אלו רחוקים מיהדות כבר כמה דורות, ואפילו הסבא שלהם כבר היה מתבולל. אם כך, שאל הרב הלוי, ישנה תמיהה אחרת, מה מביא אותם לבית הכנסת?! השיבו לו: תקומתה של מדינת ישראל היא שהביאה יהודים אלו לחזור ולהזדהות עם עַם ישראל.

הכרת תודה

השמחה וההלל ביום העצמאות היא הודיה לקב"ה על ההצלה שלנו, אך גם על עצם מתנת השמים האדירה שהעניק לנו, היא מדינת ישראל. העובדה שפסקנו מלהיות משועבדים לאחרים וניתנה לנו עצמאות, מחייבת אותנו להודות על כך ולא להיות כפויי תודה, למרות הבעיות הרבות הקיימות במדינה. משל למה הדבר דומה: לאדם שקיבל מחברו אגרטל לפרחים, יפה מאין כמוהו, ומישהו מבני הבית במקום לשים בו פרחים מלאו בבוץ. האם יעלה על הדעת שמקבל האגרטל לא צריך להודות לנותן המתנה? הרי היה זה אחד מבני הבית שזרק לתוך האגרטל בוץ, ומדוע ייפגע מכך נותן המתנה?! כך גם אנו; קבלנו מהקב"ה מתנה יקרה מאין כמוה – מדינת ישראל; זכינו למה שלא זכו דורות רבים; והנה צצות בעיות, שאנחנו יוצרים בעצמנו, היתכן שבגלל אותן בעיות לא נודה לקב"ה על עצם המתנה שנתן לנו?! אדרבה, הכרת התודה היא שצריכה לעורר בנו את הרצון לדאוג שהכל יהיה כפי שצריך להיות, כפי שנברר בהמשך, ואם כן ודאי שאנו צריכים להודות לקב"ה על מה שעשה איתנו.

פסח, חנוכה ויום העצמאות

כל שנה, מזה אלפי שנים, אנו חוגגים את חג הפסח על יציאת עם ישראל ממצרים. האם העובדה שעם ישראל חטא לאחר מכן בחטא העגל מנעה מאיתנו להמשיך ולחגוג את חג הפסח?!

את חג החנוכה אנו חוגגים על נסי ד' ונפלאותיו שזכינו להם על ידי 'חסידי עליון'[4] – החשמונאים. האם העובדה שמאוחר יותר הפכה המלכות החשמונאית לצדוקית, הביאה לכך שנפסיק לחגוג את חג החנוכה?!

כך גם בימינו, האם הבעיות שאנו גורמים צריכות להביא את הפסקת ההודיה לקב"ה על הנסים הגדולים שהביא עלינו, על הפדות משעבוד שהעניק לנו, ועל ההצלה ממיתה לחיים שזכינו לה?! שכל אלה באים לידי ביטוי בשמחה, בהלל ובהודאה של יום העצמאות!

צער ושמחה בארץ ישראל

מת אביו – מברך "דיין האמת". היה לו ממון שיורשו... מברך גם כן "שהחיינו".  (שולחן ערוך, או"ח רכג,ב)

אין צורך לתאר איזה אסון הוא זה כאשר מת אבא; ואף אם השאיר אחריו האבא מיליארדים או כל כסף וזהב שבעולם, הרי שהכאב על מותו הוא עמוק והיגון הוא נורא. עם זאת, קובע ה'שולחן ערוך', שאם השאיר האב ירושה – על הבן לברך גם "שהחיינו". האם ברכה זו באה לבטל את הכאב והצער על מות האב? חס וחלילה, אלא נלמד מכאן לימוד גדול: כשיש מצב בו צער ושמחה מעורבים זה בזה – כל צד מקבל את מקומו ואיננו מתבטל. השמחה על הירושה איננה מעמעמת את הצער על מות האב, והכאב האיום על מות האב אינו מדחיק את ההודיה לקב"ה שהאב לא השאיר אחריו חובות אלא ירושה. אף שדוגמא זו היא הפוכה ממה שאנו עסוקים בו, שמהותו היא שמחה, עולה כאן לימוד, שכשישנה תופעה שיש בה גם חיוב וגם שלילה, יש בה גם טוב וגם רע, אין השלילה והרע מבטלות את החיוב והטוב, אלא כל דבר מקבל את מקומו.

 

כשהאב עצמו מוהל את בנו הוא מברך "שהחיינו", ואם המוהל הוא אחר – יש אומרים שאין שם ברכת "שהחיינו". ולהרמב"ם לעולם האב מברך "שהחיינו" על כל מילה ומילה, וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים. הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך "שהחיינו" אפילו כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך "שהחיינו" בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון, אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך "שהחיינו". (שולחן ערוך ורמ"א, יו"ד רסה,ז)

ואין נוהגים כן מעולם, אלא אין מברכין "שהחיינו" כלל, אפילו ישראל שמל בנו הבכור... (ש"ך שם)

אחת הסיבות המנמקות מדוע אין לומר "שהחיינו" על מצות מילה היא משום 'צערא דינוקא'[5]. והנה, קובע ה'שולחן ערוך', שבארץ ישראל נהגו כדעת הרמב"ם ומברך "שהחיינו" על כל בן מבניו שנימול. ומדוע בארץ לא חששו ל"צערא דינוקא", האם לילדי ארץ ישראל לא כואב?! אלא עולה מכאן לימוד גדול: בארץ-ישראל, הצער שבברית המילה איננו מבטל את השמחה. בארץ ישראל כאשר שמחה וצער קיימים יחד, אין האחד מבטל את השני. גם כשישנו כאב גדול – אין הוא מטשטש את השמחה, עליה יש לברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

גדול קידוש השם מחילול השם

רבי אבא בר זמינא בשם רבי הושעיה: גדול הוא קידוש השם מחילול השם. (ירושלמי, קדושין ד,א)

שואל על גמרא זאת מורי ורבי הרב צבי-יהודה זצ"ל: מהו חידושו של הירושלמי, האם זקוקים אנו לירושלמי כדי שיגיד שקידוש השם גדול מחילול השם?! אלא, מבאר הרב צבי-יהודה זצ"ל, שהמציאות עליה דברה הגמרא היא מצב שיש בו גם חילול השם וגם קידוש השם, מצב בו יש גם חיוב וגם שלילה וההתלבטות היא איך להתיחס למצב כזה.[6] קובע הירושלמי, שאין לשלול מצב כזה, אלא הצד החיובי גובר, וזהו "גדול הוא קידוש השם מחילול השם" – צד קידוש השם שיש במצב כזה הוא שצריך לעמוד לנגד עינינו. לכן במצב שלנו, אפילו שיש בו גם שלילה, בודאי שיש לחגוג ולשמוח, כי צד קידוש השם שבו בודאי גובר.

החגיגה והשמחה – הבנת חשיבות העצמאות

החובה לחגוג ולשמוח נובעת לא רק מהכרת תודה, כפי שבררנו, אלא גם מפני שהחגיגה והשמחה, בסופו של דבר, מחזקות את העצמאות עצמה ואת השמירה עליה. החגיגה והשמחה בדבר מבררת את חשיבותו. אם למשל יקבל אדם יהלום, ככל שיהיה מודע לשוויו ולערכו הגבוה, כך ישמור עליו יותר, ויזהר לבל יפגם. כך גם החגיגה והשמחה על עצמאותנו מחזקות בנו את התודעה כי יש צורך לשמור עליה, להגן על מדינתנו, לעמוד על זקיפות קומתנו, וחלילה לא לסגת מערכים אלו. חגיגת יום העצמאות היא שמעמידה לנגד עינינו את חשיבות העצמאות והשמירה עליה.

אנשי אמונה

חגיגת יום העצמאות גם מזכירה לנו שאנו מסוגלים לשמור על עצמאותנו. חגיגת יום העצמאות מזכירה לנו מה ארע בתש"ח – איך עמדנו מעטים מול רבים וניצחנו בחסדי שמים, מפני שהאמנו בצדקת דרכנו והאמנו בעתידנו. אותם כוחות שעמדו לנו אז קיימים גם כיום, רק שיש לעורר אותם, לגלות אותם, לפתח ולטפח אותם. זהו תפקידם של אנשי אמונה. מי שמאמין שכל מה שארע בדור שלנו הוא מעשה ד' – תכנית א-לוהית של גאולת ישראל, וכל מה שארע במאה שנה האחרונות, ובמיוחד בחמישים שנה האחרונות, הם חלק מאותה תכנית – בודאי בטוח שאת התכנית הא-לוהית הזאת לא ניתן לעצור – "את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק", לכל היותר ניתן לעכב אותה קצת.

"הַאֲנִי אַשְׁבִּיר וְלֹא אוֹלִיד יֹאמַר ד' אִם אֲנִי הַמּוֹלִיד וְעָצַרְתִּי אָמַר אֱ-לֹהָיִךְ". (ישעיהו סו,ט)

האני אביא את האישה על המשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה, כלומר, שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור? (רש"י, שם)

מי שמאמין שכל מה שארע בדורנו איננו מקרה, אלא הוא חלק מתכנית א-לוהית לגאולת ישראל – איננו מתייאש!! הוא בטוח שיתקיים "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ד' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהלים צד,יד). ולא רק שאיננו מתייאש, אלא מבין שאנו מחויבים להכיר בתכנית, להזדהות איתה ולפעול על פיה. צריכים אנו להביא את העם להסתכלות אמיתית, לפקיחת עיניים, עד שיהיה כל העם שותף לקב"ה בתכנית זאת – להיות שותף עם א-ל[7].

כל הדברים האלו צריכים לבוא לידי ביטוי בחגיגת יום העצמאות בשמחה גדולה – "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהילים קיח,כד).

 



[1] במסכת סוכה (לא ע"א) נחלקו רש"י ותוספות, האם כל י"ג מידות ניתנו להידרש (למעט גזירה שווה) או רק מידת 'קל וחומר', עליה כו"ע מסכימים שניתנה להידרש.

[2] כך כתב מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, ראה: לנתיבות ישראל, א, עמ' קפב-קפד.

[3] על נושא זה בהרחבה, ראה להלן במאמר "ערכו של הצבא בישראל".

[4] רמב"ן כתב: "... החשמונאים ... היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל...". (בראשית מט,י ד"ה לא יסור)

[5] הגר"א (שם ס"ק לו) מביא זאת בשם מרדכי (שבת סי' תכא-תכב): "ושהחיינו לא מברך משום צערא דינוקא... ושהחיינו לא שייך אלא בדבר שמחה דומיא דפדיון הבן ...".

[6] "כמובן אין ענינו של מאמר חז"ל ללמדנו, כי קידוש השם גדול יותר מחילול השם, אלא באורו, שכשהם נמצאים יחד, כשבאותו ענין יש צד קידוש השם וצד חילול השם, אין אומרים ספיקא ו'שב ואל תעשה', אלא שצד קידוש השם הוא הגדול והמכריע." (לנתיבות ישראל, א, עמ' קסא)

[7] על פי פסיקתא דרב כהנא ט,ב: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומרת: מי פעל עם א-ל? כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו, הדא הוא דכתיב 'כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל' (במדבר כג,כג)..."



Related Resources can be found under:
» Alles > De Joodse kalender > Onafhankelijksdag van Israel
Visitor Comments: