It's Not Me - זה לא אני!
Typ av resurs:
Peula / aktivitet
in:
Hebreiska
Ålder:
13-15
Storlek:
10-40
Beräknad tid:
45
minutes
Filnamn | Filtyp | Språk |
7- Macabia 1.gif (0.12 mb) | Treat | Hebreiska |
8- Macabia 2.gif (0.12 mb) | Treat | Hebreiska |
מטרות:
1. החניך יבין את הצורך לעצור ולבדוק מה עשיתי השנה.
2. החניך יבין שהוא ורק הוא אחראי לחייו.
בס"ד
זה לא אני
רקע:
באמת שהגיע הזמן לעצור שניה ולבדוק איך היתה השנה, ולחשוב מה אני עושה עם החיים שלי.
תראו סה"כ זה החיים שלי, מה לא?
מטרות:
1. החניך יבין את הצורך לעצור ולבדוק מה עשיתי השנה.
2. החניך יבין שהוא ורק הוא אחראי לחייו.
מהלך רעיוני:
- אנחנו כל הזמן רצים, לפעמים צריך לעצור ןלבדוק איפה אנחנו עומדים.
- הנקודה הבסיסית השניה היא, שאני אחראי לחיים שלי.
שלבים:
1. אני בא אם הוא בא
2. סדר היום שלי
3. האיש שלא עצר
4. מי אחראי לחיים שלי?
5. מי אשם?
6. אסון המכביה
7. סיכום
הערה:
לקחנו חלק ממה שנמצא בפעולות לשבטים הקטנים. אנחנו חושבים שזה יכול גם להתאים לכם. שינינו קצת את הסדר כדי שיהיה קצת יותר שיתוף של החניכים, והוספנו כמה הפעלות.
ת'אמת, פשוט אין לנו מושג מה מתאים לשבט שלכם. מה לעשות, תאלצו לקחת את מה שמתאים לכם, וכן, להוסיף גם משלכם.
שלב א': הצגה-"אני בא אם הוא בא"
נציג סיטואציה מוכרת. מדריך פונה לחניכים שלו שיושבים בשורה על ספסל, ומודיע להם על פעילות מיוחדת שאורגנה להם (הנושא לא חשוב).הראשון מודיע שהוא יבוא אם זה שלידו יגיע (השני). השני יגיע רק אם השלישי יבוא, וכמובן שהשלישי יתייחס אלינו רק אם הרביעי מגיע. מתח, עכשיו הכל תלוי ברביעי. כדאי להשתמש בביטוי: "אני בא אם הוא בא", שוב ושוב. הרביעי לא יכול להגיע, ומיד כל החניכים ממציאים תירוצים בשרשרת. לשלישי כואבת השן, השני חייב לנסוע לאחותו והראשון מת מעייפות. המדריך ינסה לשכנע את החניכים שלו, ויטען שקבעו את הפעילות ליום שלישי רק כדי שהם יוכלו להגיע, והם ממש לא בסדר, וכו'.
אה, יום שלישי, למה לא אמרת ?? פתאום, הרביעי יכול להגיע, לשלישי כבר לא כואבת השן וכו' (תמיד הכל הולך בשרשרת אחרי הרביעי הקובע).
המדריך מתלהב ויסכם: "יופי, מעולה, יום שלישי הבא ב… רגע, רגע , יום שלישי הבא?? הרביעי פתאום אומר שהוא לא יכול להגיע, השלישי עוד פעם מתחיל להתפתל מכאבים על הרצפה, אימא של השני קוראת לו וכו'.
ההצגה ממש מוצלחת (הרבה מדריכים העבירו אותה בכל מיני סניפים), אבל זה תלוי כמובן בחזרות מוקדמות ומדויקות על התירוצים. אם אין מספיק מדריכים להצגה, אפשר לשתף כמה חניכים, או שכל מדריך ישחק כמה תפקידים, וכל פעם יזוז מקום יחליף תחפושת כדי שהחלפת הדמות תהיה בולטת.
עדיין לא נסביר את המסר לחניכים שלנו (למרות שהקטע די ברור). הרבה פעמים כשאנחנו מבקשים משהו מחניך שלנו, הוא מסתכל ימינה ושמאלה לראות מה כולם עושים. אני הולך עם כולם.
שלב ב': סדר היום שלי
נציג ביחד עם החניכים את מה שתיארנו ברקע. סדר היום שלנו, והחיים שרצים כמו שעון מטורף.
נחלק לכל מספר חניכים (תלוי במספר החניכים), פתק עליו רשומה פעולה שאנו עושים במשך היום.
לדוגמא:
צחצוח שיניים, אכילה, למידה, כדורסל, העברת ערוץ טלוויזיה, שינה, דיבור בטלפון.
כל חניך או קבוצה יציגו את הפעולה שהם קיבלו. יש לדאוג שהם יציגו את הפעולה בצורה טובה. כדאי להביא להם עזרים (מברשות שיניים, כדורסל, כרית וכו') כדי להלהיב את החניכים.
המדריך יספר את סדר יומו, וכל פעם שהוא מזכיר פעולה, החניך / החניכים שהפעולה הזו "שלו"- יבצע אותה. בהתחלה נעבור לאט על סדר היום, ואח"כ נגביר את הקצב. כדאי גם לשנות את סדר היום כדי לשגע אותם קצת: קודם כדורסל, אחרי זה צחצוח שיניים…
שלב ג': האיש שלא עצר
אחד המדריכים (ואם אין מדריך נוסף, אז חניך) יתחיל ללכת מצד אחד של החדר לשני, בלי להפסיק. נספר לחניכים שיש אנשים שאף פעם לא עוצרים. הם לא עוצרים גם כשהם נתקלים במכשול (נניח כסא או ספסל לפני המדריך שצועד, והוא יטפס עליו). הם לא עוצרים כשהם עייפים (המדריך יעשה תנועה של אדם עייף). הם לא עוצרים בקיץ (שמש כרקע), ובחורף (נשפוך עליהם קצת מים).
הם לא עוצרים גם כשכדור פוגע להם בראש (…), הם לא עוצרים גם כששואלים אותם שאלה.
הם אפילו ישנים תוך כדי תנועה. הם לא עוצרים גם באדום (רמזור אדום), הם פשוט ממשיכים לדרוך במקום, ומחכים לרמזור ירוק.
הם לא עוצרים, לא בלילה, ולא ביום. הם גם אוכלים בהליכה, ומקנחים את האף בריצה. כשנגמר להם הכוח, הם זוחלים בריצה.
אבל לפעמים גם הם עוצרים כדי לבדוק מה הם הספיקו, ומה לא, לאן הם הגיעו ומה הם פספסו. מסתכלים אחורה כדי לדעת לאן צריך להתקדם קדימה (כדאי לתת למדריך מפה כדי שיבדוק לאן הוא צעד ולהיכן הוא צריך להגיע).
המדריך ימשיך ללכת מצד לצד, ואנחנו נעביר את המסר בחזרה לחיים שלנו-
כל אדם צריך לפעמים לעצור ולבדוק במה הייתי טוב - ובמה לא, מה הצלחתי ומה פקששתי. להסתכל מה עשיתי אתמול, כדי להחליט מה לבצע מחר.
הערה: אפשר להסתפק באחד השלבים, ב' או ג' - המסר שלהם דומה. כרגיל (ואפילו כבר נמאס לכתוב את זה), תבדקו מה מתאים לחניכים שלכם.
שלב ד': מי אחראי לחיים שלי?
נחלק לחניכים את המשפטים הבאים:
¨ יש מורים שאף פעם לא יתנו ציון טוב, אפילו אם מאד נתאמץ.
¨ הטלת מטבע היא דרך טובה לקבלת החלטות.
¨ רוב האנשים מקבלים עבודה בגלל פרוטקציה.
¨ "לאזרח הקטן", אין כמעט השפעה על החלטות הממשלה.
¨ בשביל להצליח צריך לעבוד קשה.
¨ כל כשלון שלי, תלוי רק בי.
¨ יש אנשים שפשוט אי-אפשר להתחבר איתם.
¨ אין תלמיד שלא מסוגל ללמוד.
¨ כל התכונות שלנו הן תכונות שנולדנו איתן.
כמובן, שאפשר לחלק לכל חניך כמה משפטים, או לחלק את אותו משפט כמה פעמים, הכל תלוי במספר החניכים.
נניח על הרצפה שתי כרטיסיות עליהן רשום: "מסכים", ו"לא מסכים". כל חניך יקום בתורו, ויניח את הפתק שלו מתחת ל"מסכים", או ל"לא מסכים". נבקש מהם להסביר למה הם מסכימים, או לא.
נבדוק מה התאסף סביב ה"מסכים", וסביב ה"לא מסכים". האם החניכים שלנו חושבים שהם שולטים על מה שקורה להם, או שאולי תמיד יש להם תירוצים שמישהו אחר אשם (המורה, הפרוטקציה, החבר, התכונות שלי…). יש לנו נטייה טבעית לחפש אשמים.
נבדוק מה הם עשו , אבל נסכם את השלב הזה רק בהמשך.
כמובן, כמובן, תחברו משפטים שלכם שמתאימים לחניכים שלכם. המשפטים האלה התאימו למדריכות של שבט הרא"ה ברמת - חן. לא בטוח שהם מתאימים לכם. העיקרון של המשפטים הוא לבדוק האם אני זורק אחריות על אנשים אחרים.
שלב ה': מי אשם
הצעה 1:
מתאים לחבריא ב'
בצמוד לפעולה מופיע נספח. זהו מכתב שכתבו בני - נוער בישוב דתי. מהמכתב שלהם עולות הרבה נקודות למחשבה.
אנחנו לא מדברים על החילון.
הנושא שלנו היא "אחריות אישית". במכתב הם מאשימים את ההורים, החברים, אנשי הישוב. האם אני יכול להאשים אנשים אחרים בכך שהחלטתי ללכת בדרך מסויימת?
סביר שהחניכים יטענו שבאמת כל הסביבה אשמה, ואם זה היחס אז.. וגם החברים לא בסדר..
לכן, נבדיל בין אשמה לאחריות.
הרבה פעמים האשמה מתחלקת בין הרבה אנשים. המון אנשים משפיעים עלי. אבל, בשורה התחתונה רק אני אחראי לחיים שלי. ההחלטה הסופית היא שלי.
הצעה 2:
נספר לחניכים את הסיפור על הרצח. נבקש מהם להחליט מי האשם ברצח.
יום שלישי בבוקר, 10 ניידות משטרה מגיעות לרחוב פוקס ביפו ומקיפות את בית מס' 7. כ- 40 שוטרים מתפרסים סביב הבית. 10 בלשים פורצים פנימה. עשן ויריות עולים מהבית. אחרי שתי דקות יוצאים הבלשים החוצה כשהם מושכים גבר כבן 40.
למחרת מופיעה ידיעה בעיתון:
מוטי כהן נתפס.
מתחת לכותרת מופיע תאור של תפיסתו. מסתבר שמוטי חשוד ברצח שהתרחש לפני כשבועיים בנתניה. מישהו הגיע עם אופנוע אדום וירה במשה ליאור- בעל מסעדה. מוטי חשוד ברצח.
במשפט של מוטי, הסנגורים שלו טענו שמוטי באמת רצח את משה ליאור, אבל הוא לא אשם, איך זה יכול להיות? אז ככה…
1. יום לפני הרצח מוטי הגיע למסעדה של משה ליאור. באמצע הארוחה משה העליב את מוטי לפני כל האורחים. ולא הפסיק למרות שמוטי בקש ממנו פעמים רבות (או בעברית- הרבה פעמים).
2. מוטי גדל בשכונת פשע האחים שלו יושבים בכלא על שוד של משאית של מילקי וגניבת טלכרדים מילדים. אבא שלו היה רוצח ידוע ואמא שלו היתה מלצרית בסנוקר. כשגדלים בכזאת משפחה מה הפלא שהולכים לרצוח.
3. מוטי לא אשם. דלית אשמה. דלית? כן החברה שלו, שיגעה אותו, ואמרה לו שאם הוא לא רוצח את משה הוא לא גבר והיא עוזבת אותו.
הערה מתודית: כשמספרים סיפור כדאי קצת להחיות אותו. כדי לעניין את החניכים.
איך עושים את זה?
לדוגמא:
*כשמספרים על המצוד אחרי מוטי בדירה, אפשר לעשות רעש של יריות (מותר לשתף גם את המדריך השני- אם יש).
*בנוסף, נתאר בצורה חיה את מה שקרה. כדי לתאר נכון נדמיין לפני הפעולה מה היה שם: רעש, יריות, עשן, סירנות, מכוניות משטרה חורקות, שוטרים עם קסדות, מסוק מלמעלה. כשנתאר את זה לחניכים- הופכים את הסיפור למציאותי.
*הערה הכי חשובה- כמובן שמספרים את הסיפור בע"פ, ולא עם האף תקוע בחוברת.
*כשנספר על הדמויות: מוטי, משה ליאור, המשפחה של מוטי, ודלית, נציג את הדמויות עם תחפושות (או תמונות מהעיתון).
לסיכום יש 4 חשודים/ אשמים:
מוטי, משה ליאור, המשפחה של מוטי, דלית.
בשלב זה ננסה להתאים את הסיפור לחניכים שלכם.
דיון הולך איתם?
הם ישתתפו?
אם כן, אפשר לחלק להם את התפקידים. סנגור, קטגור, וכן את הטענות של הסנגור.
לשבטים הקטנים הצענו את ההצעה הזו:
"ניתן לערוך דיון לאחר הסיפור או לתת לכל חניך שני פתקים: כן ו- לא (או "הוא מת" ו- "הוא זכאי"). נעבור על כל רשימת האשמים, וכל חניך יצביע אם הוא אשם או לא (אפשר גם לשיר: הוא זכאי, הוא זכאי, הוא זכאי…). בצורה כזאת ניתן לשתף ולגרות גם חניכים קטנים".
אם החניכים שלכם יותר בוגרים, אפשר פשוט לערוך איתם דיון:
¨ מי אשם ברצח?
¨ מה התשובה לטענות של הסנגור?
¨ אם באמת האדם הוא האחראי היחיד למעשיו, למה מקילים בעונשם של רוצחים, שלחצו עליהם או איימו עליהם? אחריות זה עד הסוף, לא?
אנחנו לא מתעלמים מכל מה שנמצא סביבנו. אנחנו בני - אדם, והסביבה משפיעה עלינו. אבל, צריך לזכור שהאחריות לחיים שלנו, היא רק שלנו. נכון יש משפיעים, יש שיקולים. אבל האחריות היא רק שלי.
שלב ו': אסון המכביה
אפשר לצלם את הכתבות שמופיעות בנספח על אסון המכביה, ולחלק אותם לחניכים. נשאל אותם מי אשם, לדעת המעורבים.
צריך לזכור שאנחנו לא בית - משפט ולא מחליטים מי אשם. אנחנו לא מנסים להחליט - "מי אשם". זו רק דוגמא לכך שכל אחד מנסה לגלגל את האחריות לידיים של מישהו אחר (במקרה הזה ברור למה, אף אחד לא רוצה להיות בכלא).
נבדוק את המשפטים משלב ד' - האם הם הסכימו עם המשפטים שזרקו אחריות על אנשים אחרים?
אפשר לערוך עם החניכים דיון מדוע אנשים נוהגים לזרוק אחריות על מישהו אחר. אולי אנחנו מפחדים להודות שטעינו? אולי אנחנו לא רוצים להשתפר?
לפעמים אנחנו אפילו משכנעים את עצמנו שמה שאנחנו עושים זה בסדר. "מה, יש שיקולים". "תראה, זו מחלוקת". "בדקתי ואני לא יודע…". או בנימה של התנצלות "אני יודע שזה חשוב, פשוט אין לי רגע לעצמי, אני מה זה עמוס, חבל על הזמן".
מה שבטוח, בתירוצים, אנחנו מלכים!
שלב ז': סיכום
הרבה פעמים אפשר לשמוע כל מיני אנשים / חניכים, מאשימים כל מיני גורמים בכל הבעיות שלהם. די, אפשר להאשים את כל העולם, אבל, רק אתה אחראי לחיים שלך. אני חוזר, רק אתה אחראי לחיים שלך. מה לא ברור? רק אתה אחראי לחיים שלך!
אז תעצור רגע, תבדוק מה עשית, ואם אתה מרוצה מהכיוון שבו החיים שלך צועדים, ותחליט מה אתה עושה הלאה.
ההגה בידיים שלך. או שתתפוס פיקוד ותחזיק אותו, או שתחזיר ת'רשיון…
מכתבים למערכת:
הדברים שאנו עומדים לכתוב כאן אינם הגרועים ביותר, יש בעולם דברים גרועים הרבה יותר.
אין לנו גם אשליות בקשר לתוצאות, שום דבר לא יעזור ובטח לא בגלל דברים שנכתבים כאן.
אנו כותבים את הדברים, ללא תקווה, למרות שאנו בטוחים שפה קבור הכלב.
רצינו למסור לכם תושבי הישוב, חדשים כותיקים, זוגות צעירים כמבוגרים, כי מאסנו בדרך החינוך שלכם.
דיברתם אתנו על סיסמאות נדושות, על דברים שאינם קשורים למציאות, דרשתם מאיתנו מה שלא דרשתם מעצמכם, חנקתם אותנו בכל מיני גדרים וסייגים ולא טרחתם להסביר לנו את משמעותם, ניסתם לאלץ אותנו במקום לחנך אותנו לאורך חיים מסוים מבלי לתת לנו אפשרות לביטוי עצמי שלנו.
כשאחד מאתנו קצת חרג מהמוסכמות מיהרתם להוציא לאור את השבט פיכם בלי חסך, ולא חשבתם על הנזק שיכול להיגרם. שכחתם שגם אנחנו בני אדם עם רגשות. הסתכלתם עלינו כל הזמן בעין ביקורתית, מגבוה, אין לכם מושג כמה הרחקתם אותנו מעליכם באותה עת.
חנקתם אותנו בשיעורים תורניים, ניסתם להראות לנו שלימוד תורה זה הדבר החשוב בחיים, אך באותו זמן הלכתם והשקעתם את מירב זמנכם ומשאביכם בקריירה מקצועית, בכסף, הרי על זה אתם מדברים גם בזמן התפילה, לא??
כנראה שצריך להזכיר לכם שבורא עולם ברא כל אדם עם צרכים ותכונות משלו, חשבנו שזה ברור לכם!
נכון! היו לנו צרכים ששונים קצת מאחרים, אז מה? אז בגלל זה אנו נוער סוג ב'?!
הלכתם והשקעתם בנוער סוג א', אלה שתמיד הלכו וילכו בתלם, אלה שבעצם ממשיכים את דרככם, אלה שאף פעם לא מרדו, ואלה, שלצערנו, היום גם מסתכלים עלינו כנוער סוג ב'. (בזכותכם)
שלחתם אותנו למוסדות חינוך שלא התאימו לנו. נחנקנו שם! כפו עלינו דברים שלא הבנו. דיברו איתנו על דברים שהם גבוהים מאיתנו.
איך חשבתם שנחזור משם? עם יראת שמיים שנוזלת מהאוזניים?!
הרי שם למדנו לעשן, לקלל, לזלזל, לשנוא, למרוד בכל דבר.
חיפשנו קצת יחס אישי, מישהו שידבר איתנו בגובה העיניים.
שאלנו שאלות ולא קיבלנו תשובות, "אדם מאמין אינו שואל שאלות" אמרו לנו
פתאום הסתכלו עלינו אחרת, היו שהיו נבוכים, היו שצחקו וזלזלו,
היו שעברו ולא ענו והשאירו אותנו שואלים.
ואז התחלנו לברוח.
ברחנו ובדרך איבדנו כמה דברים.
איבדנו את התקווה בדרך.
איבדנו שמות ומשמעויות של דברים.
איבדנו אנשים קרובים שהפנו לנו עורף.
איבדנו את הרצונות הטובים שלנו.
ואחר כך איבדנו את עצמנו…
הכל התערבב לנו, הטוב ברע, היום בלילה, הלבן בשחור.
ואז התחלנו לעשות הכל להפך, דווקא ולהכעיס.
ברחנו החוצה, הסתובבנו בחוסר מעש.
ברחנו אל הסיגריה, אל הבדיחות והצחוקים, לא האמנו בשום דבר, גם לא בעצמנו. מה כבר ביקשנו? קצת חום ואהבה?!
לאן נעלמתם לנו, אתם בני נוער שהולכים בתלם, אלה שלא חרגו מהמסלול? הרי כל השנים גדלנו יחד. את כל השטויות עשיתם ביחד, מה קרה פתאום? אנחנו לא מספיק טובים בשבילכם?
אולי אם הייתם "יורדים לעם" הייתם משפיעים גם עלינו?
במקום זה הצטמצמתם לכם ב-ד' אמות של הלכה, לא רואים ולא שומעים, איפה האחריות החברתית אחד כלפי השני? בין אדם לחברו זה לא המצאה שלנו, אלא של התורה שאתם כל כך דבקים בה.
את מי דרשו ממכם לקרב את החילונים?! את החרדים?! לא! את החברה שגדלנו אתכם כל השנים, ואולי חלקם הם גם במקרה אחים שלכם.
שנעזוב את המקום הזה, וזו רק שאלה של זמן, ילך כל אחד מאיתנו לחפש את מקומו המתאים. אין לנו מה לעשות כאן!
אתנו כבר מאוחר מידי בשביל לשנות, הפסקנו כבר מזמן להקשיב לכם, הדיבורים שלכם רק מגדילים את המרחק ביננו.
את הדברים אנחנו אומרים, אולי למען הילדים.
אלה שבעוד 5-10 שנים יהיו כמונו. אלה שמסתכלים עליכם ועלינו ורואים הכל ואל תשלו את עצמכם שהם לא רואים ולא מבינים, גם עלינו אמרו זאת.
הסתכלתם עלינו ואמרתם לעצמכם- " הילד שלי לא יהיה כזה", " לי זה לא יקרה". כן! גם עלינו אמרו את זה.
אז כדאי להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי גם כלפי הילדים.
מותר גם לכם לערוך חשבון נפש קטן באשר לדרככם החינוכית ולדרך בה ניסתם להעביר אותה לנו.
וזו לא תהיה בושה אם תגיעו למסקנה שגם אתם טעיתם.
מאתנו
נוער סוג ב'
חבר'ה שפעם היו קרובים אליכם
והיום מאוד רחוקים.
חבר'ה שחיפשו מענה לשאלות
ולא קיבלו.
חבר'ה שציפו ליחס שווה
ולא זכו לו.
חבר'ה שפעם היה אכפת להם
והיום כבר לא.
ובקיצור, "סתם" חבר'ה !
» All > Bein Adam l'Chavero > Social rättvisa
» All > Between Man and Himself > Allmänt
» All > Between Man and Himself > Ansvar
» All > Jewish Holidays > De tio botdagarna
» All > Judaism > Svaret
Stats:
Granskad: 13347
Nerladdad: 2139
Har du ladda ner denna fil och har ni något att dela?
Detta är platsen!