הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 ועיקרו הכרזה לפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

הצהרת בלפור, אשר נמסרה לידיו של הלורד וולטר רוטשילד, ניתנה בעקבות הצעה שהוגשה לממשלת בריטניה על ידי ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ־ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ־ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ־ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה.

ביולי 1917 הגישו ד"ר חיים ויצמן ונחום סוקולוב לממשלת בריטניה הצעה להצהרה מדינית, שרואה בארץ ישראל את ביתו הלאומי של עם ישראל ומכירה בזכותו לבנות את חייו הלאומיים בה. שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור, שהיה חובב תנ"ך, וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ( שהספיק כבר לייצג כעורך דין את ההסתדרות הציונית בשנת 1903), ראו בעין יפה את ההצהרה מטעמים דתיים, והאמינו כי "שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר בתוקף צו הבורא". להם נוספו שרים נוספים ומדינאים בכירים כמו מארק סייקס שהתקרב לרעיון הציוני הודות לחברותו עם הרברט סמואל.

כנגדם פעלו כוחות אנטי ציוניים שונים: בריטים שחששו לקלקל עם הקשר עם הערבים, או שראו ברעיון של הקמת מדינה יהודית פנטזיה פרועה, ויהודים, בני המעמד הגבוה, שחלקם היו אנגליים בני דת משה, שחששו למעמדם. אחד מהמתנגדים המפורסמים היה הלורד אדווין מונטגיו, יהודי מתבולל, חבר פרלמנט והשר לענייני הודו, שנימק את התנגדותו להצהרה בחשש ליצירת "נאמנות כפולה" בקרב יהודי העולם, ופגיעה בזכויות של יהודים בארצות העולם, דבר שיש לו ביטוי בסוף ההצהרה. לאור כל ההתנגדויות מותנה וסויגה ההצהרה. בעצתו של ד"ר ויצמן היא נשלחה אל אל הלורד וולטר רוטשילד, נשיא ההסתדרות הציונית בבריטניה.

ההצהרה מבחינת הציונות הייתה פריצת דרך היסטורית. היו בין היהודים שהישוו את הצהרה להצהרת כורש. לאחר פרסום ההצהרה פרצה שמחה גדולה בעולם היהודי. ברחבי העולם אורגנו עצרות הזדהות יהודיות פרו בריטיות. עם זאת היו קבוצות מיעוט יהודיות ששללו את ההצהרה והכריזו עליה ועל הציונות מלחמה. בעולם הערבי ההצהרה נתקבלה בדיכוטומיות, ערביי ישראל קיבלו אותה באיבה גלויה, ובתגובה אף יצאו למאורעות דמים ומעשי רצח של יהודים, אך האמיר פייסל הראשון, אחד מהמנהיגים הערבים הבולטים באותה תקופה, קיבל אותה באהדה, והסכים לה בתנאי שיוגשמו במקביל, השאיפות הלאומיות הערביות במלואן.

בכדי למלא את ההצהרה בתוכן מעשי הבריטים מינו ב-1920 את המדינאי היהודי הבכיר הרברט סמואל, שכבר הספיק לכהן בממשלת בריטניה במשרות של שר הדואר ושר הפנים, להיות הנציב העליון הראשון של המנדט הבריטי בארץ ישראל.