World Bnei Akiva MovementCenter for Religious Affairs in the Diaspora
The Online Hadracha Center
מרכז ההדרכה המקוון

יום הזכרון ליצחק רבין

פרטי האירוע :

תאריך עברי: יא חשוון ה'תשנו

תאריך לועזי: 4 נובמבר, 1995

פרטים נוספים:

 

יצחק רבין הרמטכ"ל השביעי של צה"ל ומפקדו במלחמת ששת הימים וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל. חתן פרס נובל לשלום.

יצחק רבין נולד ב-1 במרץ 1922 בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי תנועת אחדות העבודה.

אביו, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו בהיותו ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בהיותו בן שמונה-עשרה נסע נחמיה לארצות הברית ושם הצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 הפליג לארץ ישראל עם מתנדבי הגדוד העברי, במטרה להתיישב בארץ.

אמו של יצחק רבין, רוזה כהן (המכונה "רוזה האדומה"), נולדה למשפחת כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב, איש חב"ד, והתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים וגילתה מעורבות חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה בכנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים. כאן הכירה את נחמיה רבין, ובשנת 1921 נישאו. יצחק רבין קרוי על שמו של יצחק כהן. דרך אימו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה לדוד הכהן (בן דודה של אימו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.

כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, שם נולדה אחותו רחל, בשנת 1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, מקום בו החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון ההגנה ומאוחר יותר נבחרה למועצת העיר תל אביב.

בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים" (בית החינוך ע"ש א"ד גורדון) שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שהוקם כמוסד כהמשך לבית החינוך לילדים.

ב-1937 המשיך רבין ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי והיה בן המחזור הרביעי של המוסד. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני, מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן (אמו נפטרה ממחלת הסרטן בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי"), התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק, בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה", ובתקופה זו התחבר ליגאל אלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין חזר ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

כפרס על הצטיינותו בלימודים ב"כדורי" קיבל מלגה ללימודים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ורצה ללמוד הנדסת-מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת חברו ובן מחזורו ב"כדורי", משה נצר, עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגוייסת של הנוער העובד שהתגוררה במקום.

 

רצח יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב־4 בנובמבר 1995 בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. הרוצח, יגאל עמיר, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל וקיווה שרצח רבין, ראש ממשלת ישראל, ימנע את מימושם. לרצח היו השלכות רבות על המצב הפוליטי בישראל, והוא נחווה בידי רבים כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינה.

הרצח אירע אור לי"ב בחשוון התשנ"ו, בשעה 21:42 ‏[1], בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו תחת השם "כן לשלום, לא לאלימות". העצרת הסתיימה בביצוע "שיר לשלום" שבו השתתף גם רבין; הדף ובו מילות השיר, שנותר בחולצתו של רבין והוכתם בדמו, הפך מאוחר יותר לאחד מסמלי האירוע.

בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, נורו לעבר יצחק רבין שלוש יריות. שתיים פגעו ברבין, שלא לבש אפוד מגן, ואחת במאבטחו יורם רובין. רבין הוחש אל מכוניתו והובל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר מפצעיו כעבור 40 דקות.

הרוצח, יגאל עמיר, נעצר מיד במקום הרצח. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ובעל אוריינטציה ימנית קיצונית. עמיר סבר שהסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל וקיווה שהרצח ימנע את מימושם; כמו כן ערך לפני הרצח מספר ניסיונות להתקרב לרבין על מנת לבחון את מעגל האבטחה סביבו. על פי הודאתו במשטרה לרצח קדמו שלשה נסיונות כאשר הראשון שבהם היה בינואר 1995 .

לאחר שהוכרז מותו של רבין, קרא מנהל לשכתו, איתן הבר, את הודעת הממשלה מחוץ לשערי בית החולים:

"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב, וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך".

ההודעה נוסחה בידי הבר בשיתוף עם שמעון פרס ומילותיה הראשונות, "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", הפכו למטבע לשון, אשר שימש מאוחר יותר גם ככותרת ספר שעסק ברצח. את המילה "בתדהמה" הוסיף למעשה יוסי שריד, כאשר הבר שאל לדעתו על נוסח ההודעה הסופי.

רבים טענו שהרוצח שאב לגיטימיות למעשהו מהביקורת החריפה שהושמעה כלפי רבין במשך התהליך המדיני עם הפלסטינים והפיגועים שהתרחשו באותה תקופה. ביקורת זאת התבטאה בחריפות הלשון שהשתמשו בו דובריה הממוסדים של הימין אשר טענו כלפי הממשלה שהיא אינה לגיטימית בגלל הישענותה על קולות הערבים ואשר התייחסו אל מעשיה כמעשים בלתי לגיטימיים המביאים להרג אזרחים. היו אף שהשתמשו במילה "בגידה". בהפגנות הימין היה שימוש בקריאות כמו "בוגד" ו"רוצח", ופוסטרים עם תמונות של רבין בכאפיה מתחבק עם ערפאת.

במקביל לביקורת הממוסדת, מצד פוליטיקאים, אישי ציבור ופובליציסטים, ולהפגנות הימין, היו מקרים של הפגנות שוליים חריפות אף יותר, שבהן אף טולטלה מכוניתו של השר בנימין בן אליעזר בכביש המבואה לכנסת בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב'. באותו דיון שלל יו"ר הכנסת שבח וייס מחבר הכנסת חנן פורת את זכות הדיבור במליאה בשל רב על המהומות שהתחוללו מחוץ לכנסת והורידו מהדוכן בבושת פנים בצעקות "תרגיע את האנשים שלך שם שבחוץ". המהומות החמורות הזכירו לזקני הבית את העלייה על הכנסת בעת הדיון על הסכם השילומים; להבדיל ממקרה השילומים לא היה מנהיג פוליטי שכיוון את העלייה על הכנסת והערכות רחבה של כוחות הביטחון מנעה מן המפגינים לחסום את כביש הגישה לכנסת ולהגיע אליה.

בהפגנה כנגד הסכמי אוסלו בכיכר ציון הקרין הערוץ הראשון תמונת פוטומונטאז' של רבין במדי אס אס (היו שטענו כי סוכן השב"כ אבישי רביב הוא שהפיץ תמונות אלו, אך הדבר לא אושר בחקירה משטרתית [3]). ההקרנה הטלביזיונית חקקה בתודעה הציבורית קשר בין ההפגנה לכרזה זו. היו שטענו, למרות שלא נמצא לכך אישוש בחקירת משטרה לאחר הרצח, שרבנים מקרב הימין הקיצוני קבעו שיש לרבין "דין רודף". ההפגנה שבסופה נרצח רבין נערכה תחת הכותרת "די לאלימות" ואורגנה כמשקל נגד להפגנות מימין.

לאחר הרצח נשמעו קולות רבים בשמאל [4], אך גם ממרכז המפה הפוליטית [5], אשר כינו את האווירה הטעונה נגד הממשלה הסתה, טענו שהיה קשר ישיר או עקיף בינה לבין הרצח ובקשו לנקוט באמצעים משפטיים נגד המסיתים [6]. רוב אנשי הימין, לעומת זאת, ראו בטענות אלו ניצול פוליטי של הרצח, שנעשה על ידי מתנקש בודד, וניסיון לבלום את הביקורת נגד הסכמי אוסלו וספיחיהם .

ארונו של רבין הוצב ברחבה שלפני משכן הכנסת בירושלים ואנשים רבים, שהגיעו למקום ביום ובלילה, נאלצו להמתין בתור ארוך כדי לעבור על פני הארון. מרבית גופי החדשות העריכו את מספר העוברים על פני הארון במאות אלפים, אך היו גם הערכות נמוכות יותר (עשרות אלפים) וגבוהות יותר (עד למעלה ממיליון)

רבין נקבר בלוויה ממלכתית בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. בהלווייתו השתתפו כ-80 ראשי מדינות. זכורות במיוחד מילות הפרידה שאמר הנשיא קלינטוןעברית): "שלום חבר" וההספד הנרגש של הנכדה נועה בן-ארצי.

האבל הקיף רבים בעם: נוסף על ההמונים שעברו על פני הארון והשתתפו בהלוויה, אלפי בני נוער התאספו במקום הרצח כדי להתייחד עם זכרו של רבין בשירים ובהדלקת נרות זיכרון (לימים הם כונו "נוער הנרות"). לאחר מכן עלו רבים לקברו ועשרות אלפים השתתפו בעצרת זיכרון לזכרו. שמה של כיכר מלכי ישראל שונה ל"כיכר רבין" ובמקום הרצח הוקמה אנדרטה לזכר רבין. גם חלק מהכתובות וציורי הקיר שנכתבו בזמן האבל מוצגים בכיכר. על שמו של רבין נקראו רחובות בכל הארץ, מרכז רפואי ובנייני ציבור.

חוק יום הזיכרון ליצחק רבין קובע את יום י"ב בחשון, מועד הרצח לפי הלוח העברי, כיום זיכרון ממלכתי, שיצוין במוסדות המדינה, במחנות צה"ל ובבתי הספר.

 


קישורים רלוונטיים:
1. ynet
יום הזכרון ליצחק רבין