ההתיישבות היהודית הראשונה באזור בעת החדשה החלה בהקמת היישוב מגדל עדר ב-1927, אולם עקב מאורעות תרפ"ט ב-1929 נאלצו המתיישבים לעזוב את המקום. ניסיון שני היה בשנת 1932 על ידי חברת "אל ההר" מיסודו של שמואל צבי הולצמן (אשר עיברת את שמו ל"עציון" ועל שמו גוש עציון), אולם גם הוא נכשל בשל מאורעות תרצ"ו. הניסיון השלישי היה ב1943 כאשר חברי קבוצת אברהם הקימו את קיבוץ כפר עציון. עד 1947 הוקמו שלושה יישובים נוספים: משואות יצחק, עין צורים ורבדים. בזמן מלחמת השחרור הטילו הערבים מצור על יישובי הגוש וניתקו את דרכי האספקה אליהם. המתיישבים ניסו להחזיק מעמד, ונשלחו אליהם כמה פעמים תגבורות, בין השאר שיירת העשרה, שיירת נבי דניאל ומחלקת הל"ה.

ביום חמישי, ד' באייר תש"ח (13 במאי 1948), יום אחד בלבד לפני הכרזת המדינה, נפל כפר עציון. רבים ממגיניו, חברי הקיבוץ, לוחמי פלמ"ח והחי"ש (חיל שדה) נהרגו תוך כדי קרב. הנותרים, לאחר שנכנעו לכוחות סדירים של צבא ירדן, נטבחו כולם על ידי חיילי הלגיון הערבי וערביי האזור, מלבד ארבעה לוחמים שהצליחו להימלט. שאר שלושת הקיבוצים נכנעו והמגינים נשלחו למחנות שבויים בירדן. השטח עבר לשליטה ירדנית. חלק מהיישובים הוקמו מחדש במקומות אחרים בארץ.

אחרי מלחמת ששת הימים ב1967, כשהאזור חזר לשליטה ישראלית, הקימו בני הדור השני של מתיישבי כפר עציון שלפני 1948 מחדש את קיבוץ כפר עציון. על חורבות עין צורים ורבדים, קם הקיבוץ ראש צורים ועל יד חורבות משואות יצחק קם היישוב בת עין. בשנת 1969 הוקם היישוב אלון שבות, שבו התגוררו התלמידים והרבנים של ישיבת הר עציון. מאז הוקמו עוד 14 יישובים בגוש.