בס"ד

החליל

כפרי אחד שהיה נוסע בכל שנה לימים הנוראים אל בית התפילה של הבעל-שם-טוב, היה לו בן, נער מטומטם, ולא ידע אפילו צורת אות, וכל שכן שלא הכיר את משמעות המילים הקדושות. אביו לא לקח אותו עמו העירה לימים הנוראים, משום שלא ידע כלום. אבל כשנעשה בר מצוה, לקח אותו אביו עמו ליום הכיפורים, שלא יעשה דבר רע ביום הצום מחוסר דעת. לנער היה חליל, שהיה מחלל בו, כשרעה בשדה את הכבשים והעגלים. עתה נתן את החליל בכיס בגדו והביאו עמו, לבלי שהבחין אביו בדבר. הנער ישב שעה אחר שעה בבית התפילה ולא ידע לדבר מילה. אבל כשהתחילו להתפלל מוסף, אמר: "אבא, יש עמי החליל, ואני רוצה לחלל בו". גער בו אביו מתוך בהלה, והנער כבש את יצרו. אבל כשהתחילו להתפלל מנחה, אמר שוב: "אבא, הרשני נא לקחת את החליל". שאל אביו בכעס: "היכן הוא החליל?" ומיד הניח ידו על כיסו של הבן ומנע אותו מלקחתו. והנה פתחו בתפילת נעילה. הנער לא יכול להתאפק עוד, דחף את ידו של אביו והוציא את החליל מן הכיס וחילל בו בקול שנשמע בכל הבית. הכל עמדו נבהלים ונבוכים. הבעל-שם-טוב המשיך בתפילה, אבל ביתר קלות מן הרגיל. אחר-כך אמר: "הקל עלי הנער".