Giving Your Life - מסירות נפש בדורנו- הרב אלי סדן

מסירות נפש בדורנו
הרב אלי סדן

מסירות נפש בדורנו

שיעור כללי מפי הרב אלי ביום שני י"ח כסלו תשס"ב (בעקבות גל פיגועים).

אין ייאוש כלל
ארץ-ישראל נקנית בייסורים. אין זו מליצה, ולא רק מאמר בחז"ל, זוהי מציאות המלווה אותנו כבר מאה ועשרים שנה. היו מדי פעם הפוגות אשר לפעמים יצרו אשליה שהכל בסדר, אך מי שעיניו בראשו יודע שגם בשעה שיש שקט זמני, אסור לטעות בו.
מסירות נפש על ארץ-ישראל עדיין נתבעת מאתנו, מאז ימי פתח-תקוה וראש-פינה ועד ימינו אלה, כיוון שהמאבק על ארץ-ישראל לא פסק, כיוון שעדיין אין רוב יושביה עליה, משום שביהמ"ק עודו חרב, ובכלל, משום שאנו עדיין במעלה הדרך מבחינות רבות מאוד.
באופן מושכל זה ברור מאד. באופן רגשי, זכינו מדי פעם לפסקי-זמן שהיתה בהם עדנה, והם יצרו כמובן איזושהי תחושה של ציפיות נעימות, אבל את האמת ההיסטורית, את הבנת התקופה שאנחנו נמצאים בה - אסור לשכוח.
הסיפור שעשה עלי רושם לפני כמה שנים יותר מכל (ויש רבים כאלה), אני נוהג לחזור ולספר אותו לעתים קרובות בביהמ"ד.
לפני כעשר שנים, כשיצאנו עם כל המכינה לראש-פינה, שמענו את סיפורו של אחד מצאצאי המתיישבים שם:
הגרעין המייסד של ראש פינה היה מורכב ממשפחות של בני עשירים שעלו מרומניה עם כספם וזהבם, וכשחיפשו מקום וראו שם את אגם החולה, אמרו: "נפלא, יש פה מים וירק, כמעט כמו ברומניה." והם אמנם קנו את הנחלה, בנו בתי אבן יפים וגדולים והתכוננו לחיות חיי איכרים כמו שהכירו ברומניה.
מהר מאוד טפחה המציאות על פניהם, ומהר מאוד הבינו שהמים האלה שיש באיזור נושאים איתם קדחת; שהשלטון העות'מאני עושק אותם, ושבני ג'עוני גונבים אותם וחומסים אותם, ומיד פעם גם פוגעים בנפש. וכמובן, הדבר הקשה מכל - הם הגיעו שם עד חרפת רעב, כפשוטו. ובמצב של חרפת רעב וחולשה של הגוף, היכולת לעמוד נגד יתושי האנופלס היא חלשה מאוד. ראשוני הנפגעים היו ילדים רבים ששילמו בחייהם. עד היום מי שמבקר בראש פינה, ומגיע לבית הקברות הישן, שם לב עד כמה גבוה שם אחוז הקברים הקטנים מהתקופה ההיא.
ואז, אותם מתיישבים החלו מקבלים מכתבים מההורים שנשארו ברומניה: "רוצחים שכמותכם, אם אתם משוגעים והחלטתם להתאבד, למה אתם הורגים לנו את הנכדים?! לפחות תשלחו לנו את הילדים הביתה" לרומניה. – 'הביתה' זה רומניה…
וכשהגיעו מים עד נפש, החליטו נשות המקום לעשות כינוס נשים בבית-הכנסת בראש פינה. שם ביטאו הרבה כאב ומירמור, ובעיקר הטילו ספק בדרך הזאת שאף אחד לא ידע לאן היא תוביל. השאלה 'מה יהיה הלאה' לא הרפתה. כך, אמרו, אי אפשר להמשיך יותר. אז עלתה לבמה אשתו של הרב במקום. אותו רב היה אברך צעיר שנישא לבתו של אחד הגבירים בעיירה ברומניה וכשהחליטו המשפחות לעלות, הוא התנדב לעלות עמן ולשמש אותן ברבנות. וכך, הצטרפה משפחה צעירה עם שלושה ילדים קטנים. האישה, בת תפנוקים שגדלה כבתו של גביר העיירה, מצאה את עצמה במציאות הקשה של ראש פינה, חיה כפי שמעולם לא חלמה שתחיה.
ושם, כשהתחיל הכינוס, ראו אותה כולם עולה בנחישות לבמה, פותחת את ארון הקודש ומוציאה ספר תורה. היא עמדה שם בפני כל הנשים ואמרה את המשפטים הבאים: "תראו, אני לא יודעת על מה יש לדון, הארץ הזאת מחכה לנו כבר 2000 שנה! מאות אלפי יהודים בעולם מסתכלים עלינו לראות אם כבר הגיע הזמן להתיישב בארץ, או שמא חלילה לא הגיע הזמן. אם אנחנו עוזבים את המקום הזה, מי יודע מתי תבוא קבוצה חדשה. מתי ייעשה ניסיון חדש. יכול להיות שהארץ הזאת תצטרך לחכות לנו עוד 2000 שנה. אני משביעה בספר התורה הזה כל מי שנמצא פה, שיהיה מה שיהיה בלי שום חשבון, אנחנו לעולם לא נעזוב את המקום הזה!"
כל הנשים פרצו בבכי, ואחת אחת, כל נשות ראש פינה, ניגשו לבימה, אחזו את ספר התורה ונשבעו שבועת אמונים, שיהיה מה שיהיה הן לא עוזבות את המקום הזה.
וסיפר אותו יהודי לפני עשר שנים, אז בן 50, שהסבתא-רבא שלו היתה בין נשות ראש פינה דאז. ומאז, יש מעין מסורת ראש-פינאית, שהבנים, הנכדים והצאצאים של אותן נשים שנשבעו שבועת אמונים לארץ הזאת באותו כינוס, איש מהם לא ירד מהארץ! למרות שבאותן תקופות, מאז ימי ראש פינה שלפני 120 שנה ועד היום, היו הרבה שעות של משבר והיו ירידות. מהעליה הראשונה, מהשניה וגם מהשלישית - אנשים רבים מאוד שעלו לארץ חזרו וירדו ממנה.
ואנחנו בעבור נשים צדקניות שבדור צריכים להתחנך לאורן של נשות ישראל. כאותן נשים צדקניות שבמצרים, שבשעה שרצה פרעה לעשות הכל כדי למנוע מישראל לפרות ולרבות, וכבר התייאשו הגברים עד שאפילו עמרם גדול הדור עמד וגירש את אישתו, היתה זו מרים שאמרה לו "גזרתך קשה משל פרעה" (רש"י, שמות ב א). ובעקבות מרים, מתארים חז"ל, היו הנשים הולכות לשדה ומתעברות מבעליהן ואחר-כך בורחות להרים, למערות ולמדבריות ושם יולדות את תינוקותיהן ומגדלות אותם בתנאי מחתרת, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א יב). זה היה הדור שהקים את עם-ישראל, הדור שינק מחלב אימו את הנחישות, המסירות וההתמדה, את אותה ידיעה שהמציאות לא תכופף אותנו, אלא אנו נכופף את המציאות!
רבי צדוק הכהן מלובלין כותב בפרשת וירא על כך, שיצחק נולד אחרי שכבר היו כל הסיבות לייאוש, עד שצחקה שרה. והצחוק של שרה, אף על פי שלכאורה זוכה לביקורת, מביא לשם 'יצחק'. מדוע קראו לו יצחק בעוד שלמעשה נמתחה ביקורת על צחוקה של שרה? אומר רבי צדוק הכהן בלובלין: ריבונו של עולם כך רצה, שעם ישראל יופיע בעולם אחרי שכבר אפשר להתייאש מהופעתו של העם הזה, נוכח פני המציאות. בדרך הטבע "ואדוני זקן" (בראשית יח ג), זה לא ריאלי ולא יכול להיות - ללמדך שאין ייאוש בעולם כלל.

העם הזה הופיע בעולם כדי לשנות את המציאות. העם הזה, כל שליחותו וכל ייעודו להפוך את המציאות הזאת למציאות חדשה, מציאות של אור, מציאות של קידוש ה', מציאות של הופעת שם שמים בעולם; לבער את כל הרע בעולם, ללכת נגד כל המציאות, נגד כל העמים, נגד כל התרבויות, ולהאיר אור חדש בעולם. העם הזה נולד במצב כזה שהוא יודע שאין מושג הקרוי ייאוש, אין מושג כזה של כניעה למציאות, כך הורתו ולידתו של העם הזה. כך נולד יצחק, וכך נולד כל העם כולו. הדור שיצא ממצרים הוא דור שנולד וגדל במחתרת, נגד כל המציאות, ומאז ועד היום אנו תמיד הולכים נגד המציאות. המציאות מתכופפת מפנינו, אנחנו מנצחים אותה כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל-א, טו, כט).

אין הדברים עומדים בסתירה בכהוא-זה למה שאמר אלוף עמידרור[מה אמר???]. מעולם לא היה לנו אידיאל לדפוק את הראש בקיר או לעשות פעולות ייאוש כמו פעולות התאבדות ועוד מעשים דומים. אפילו גבורת מצדה לא נכנסה לגמרא ולחז"ל, ולא לאף-אחד ממקורותינו. הרב גורן בזמנו כתב על כך אמנם מאמר גדול, אך בכל אופן סיפור מצדה לא נכנס למקומות שהיה צריך להיכנס, כי מעולם לא זו הייתה גבורתנו. גבורתנו היא גבורת החיים, האמונה והאופטימיות, ואנחנו עובדים עם ריבונו של עולם בתוך המציאות, בחוכמת המציאות.
באופן פנימי, אנחנו עם שתמיד ניצח את המציאות מכוח הארת נצח עם ישראל, וזהו סוד כוחנו. לפני הכל, זו העמדה הבסיסית שאנחנו יוצאים מתוכה בגבורה ביחס לכל מצב ובכל מציאות.

קדושת החיים
נקודה פשוטה וברורה, שנראה בכל אופן שהזמן גרמא לחזור ולהביע אותה: אלו המצוות "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ..." (ויקרא יח ה, וכן יחזקאל כ). "וחי בהם" ולא שימות בהם! קדושת החיים, הארת הנשמה. כל נשמה מישראל שמופיעה כאן בעולם זה, של אדם שנברא בצלם אלוקים - אצלנו זה בבחינת ערך עליון של קדושה. פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אלא יש מצבים כמובן שנדרשת מסירות נפש; העולם הרע והאכזרי לפעמים, מסוגל למחוק מהחיים את כל ברכתם, את כל קדושתם, את כל עניינם, ולהעמיד אותנו במציאות כזאת שעלינו למסור את נפשנו. יהודי מצווה על מסירות נפש כגון בשעת שמד, כגון בשלוש עבירות, וכגון במצוות יישוב הארץ והעמדת האומה בבית חייה.
לכל אחת מהדוגמאות האלו יש חשבון אחר ולא ניכנס כאן להבחנה ההלכתית בין שלושתן, אבל יסוד הדבר הוא, ודאי מבלי לגרוע כהוא זה במה שאמרתי קודם לכן, בקדושת החיים, ברגישות, במסירות, בעמל הנוראי של חרדת הקודש על כל נשימה ונשימה, כאשר מחללים שבת אפילו על חיי שעה, אפילו כדי להאריך עוד חמש דקות של נשימה. ויחד עם זאת, יש גם מסירות נפש של החיים. לשמור על החיים מצד קדושת ערכם, לשמור על חיי הפרט, לשמור על חיי הכלל - האומה האנושות. רשעת האדם יכולה להשפיל את החיים עד לעומק כזה נורא, עד שהיעדרם טוב מהימצאם. הבחירה החופשית של האדם יכולה לקחת את הדבר הכי יקר, הכי קדוש ולעשות אותו הכי שפל, הכי גס. ובמקום שאין נחישות ונכונות לשמור לא רק על החיים, אלא גם על קדושת החיים, על ערכם של החיים, כשרשעת האדם מורידה ומשפילה את החיים עד עומק הדיוטה התחתונה - מופיעה אותה החובה של מסירות נפש. מסירות נפש באותן נקודות שבהן אנחנו מגינים על קדושת החיים, על ערכם, על נצחיותם.
אין שום דמיון בין זה לבין הגסות של אותה רצחנות, של אותה תרבות שהחיים נחשבים בה כקליפת השום, שבהּ דמיונות כוזבים על עולמות של יין, נשים, תאוות ויצרים מחליפים את מקומו של האדם כאן בעולם-הזה והליכתו בדרך ישרה.
ר' יהודה הלוי ("ציון הלא תשאלי") מתאר כל-כך יפה את אותו ניסיון של בני עוולה להתחפש. ובמושגים שלנו, יש לדעת שהשטן יכול ללבוש גם גלימת רבנים. לא רק יכול, אלא זה מהתחביבים האהובים עליו. מי שמסתכל על בן-לאדן עלול להתרשם מהופעתו העדינה, היפה, המטופחת, עם זקן וכיסוי ראש – הרי זה ממש השטן בהתגלמותו! כך הוא בעולם ואסור להתבלבל. אותה תרבות, או יותר נכון, אותה תת-תרבות נבובה ורדודה שמתפשטת היום בעולם, שופטת דברים על-פי חיצוניותם, מעריכה על-פי הופעה חיצונית, עוסקת בהשוואות שטחיות, מטופשות, ואינה יודעת את ההבדל בין קודש הקודשים לבין הרשע של הטומאה היותר גדולה.
סיפר לי אפי איתם, שכאשר היה מח"ט גבעתי הוא נתקל בפעם הראשונה בתופעה שבה חיילי גבעתי היו המומים מול ה"מסירות נפש" של אלו המכונים פלשתינאים אשר באו והסתערו על חיילי צה"ל כאילו לא אכפת להם ממה שמצפה להם. בא אפי איתם והציג בפניהם יומן אירועים משטרתי של מה שקורה בתוך מחנה הפליטים. כמה מעשי גזל, רצח, שוד, חמס ואונס מתרחשים מדי יום. מובן שאתה מתמודד עם חברה של תת-בני אדם, שהחיים שם חסרי כל ערך, שהם חיים בתוך מציאות מעוותת. אדם שליבו גס בחיים ממהר ללחוץ על ההדק ולהרוג, גם החיים שלו עצמו אינם חשובים בעיניו. מי שמכיר את העולם הנפשי של אנשי העולם התחתון, של אנשי המאפיה, יודע שהם אנשים אמיצים מאוד באופן בלתי רגיל, נועזים, עושים פעולות מדהימות. אך הכל נובע מתוך ריקבון נפשי של חוסר הערכה לחיים, גם לא לחיים שלך עצמך. אז מה? הם אומרים, חיים פעם אחת מקסימום! בכל העולם יש תופעות כאלה - לוקחים סיכון מחושב, עושים דברים נוראיים ומתים על שטויות כי החיים חסרי חשיבות. גם אותם בני עוולה שמולם אנו מתמודדים אינם מחשיבים את חייהם, וכשהחיים אינם חשובים יש אין-סוף מתאבדים.
שנתיים-שלוש לפני מלחמת יום-הכיפורים נאם סאדאת נאום גדול ואמר: אני, בשביל אדמת מצרים, מוכן להקריב מליון חיילים מצריים! כבר אז, כששמעתי את זה אמרתי, כי מנהיג שאומר כך, דבריו אינם נובעים ממסירות נפש על אדמת מצרים. זה רק עולם נפשי כזה שגורם למנהיג, לראש מדינה, להגיד: "חבר'ה, אני מוכן שיהרגו מליון אנשים מהמדינה שלנו". איך אדם מסוגל בכלל להוציא מפיו דבר כזה, שהוא מוכן שייהרגו מליון חיילים? אלא זוהי התרבות שלו. תרבות רשע שלחיים אין כל ערך.
יש להבין מהי המילה "מסירות נפש". מי שאין לו נפש, אין לו מסירות-נפש. צריך שתהיה נפש, והיא תהיה יתירה, חביבה, חשובה, וכשהנפש תהיה חשובה, יש מה למסור, יש "מסירות נפש". אנשים ש'חיים בזבל' ולנפש אין שום חשיבות, הם מוכנים בהבל פה להקריב מליון חיילים. מה זה כבר מיליון חיילים…
קצין בכיר העיר פעם הערה מעניינת, שיש בצבאות העולם מושג כזה הקרוי תוכנית-מגירה למצבי חירום. צבא כזה, תפקידו לקחת בחשבון כל אפשרות ולהכין תוכניות של 'מה יקרה אם...' . בכל צבא יש תוכניות נועזות, להגיע באופן מיידי למרכזי הכוח של האויב, ולבצע משימה דחופה. חלק מתוכניות אלו קרויות "תוכניות בכיוון אחד". משתדלים להבטיח בתכנית כזו את חזרת החיילים אבל, כיוון שהתוכניות הן לשעת חירום אז לוקחים מראש את האפשרות שהחיילים הנשלחים למשימה, לא תהיה שום דרך לחלץ אותם משם. אמנם עושים הכל כדי לא להפעיל תוכניות כאלו אבל יש מצבים מחייבים.
בצה"ל, אין תוכניות כאלה ברמה העקרונית, לא קיים כלל דבר כזה, ולא משום שיש לנו פחות מסירות נפש על האומה ועל האדמה. אלא מראש לא מסוגלים לתכנן דבר כזה.
היו לנו גיבורים בכל הדורות, שבאותם רגעים שהבינו שעתיד האומה תלוי בהם, הם הסתערו ועלו בסערה השמימה בגבורה ובמסירות נפש שאין כדוגמתה.
אבל לשבת במשרד ולתכנן תוכניות של כיוון אחד זה מנוגד לחרדת קודש, לעמדה הנפשית הרוחנית המוסרית שיש בעם ישראל, לא ייתכן דבר כזה.
סיפר לנו פעם קצין מודיעין של יו"ש שרוב המנהיגות של אש"ף, של הפת"ח - הכל עולם תחתון. לא במקרה כל הביקורת שיש כיום כלפי הרשות הפלשתינית יוצאת גם מבין הפלשתינים, כי חלק גדול מהמפקדים ברשות הם פשוט פושעים, רוצחים, אנסים, שודדים, שניצלו את הניסיון הקרבי שלהם במסגרת המלחמה נגד ישראל.
אל לנו להתבלבל. מצד אחד, נכון שלעולם לא נאבד את הרגישות שלנו לכל אדם מישראל הנופל בקרב או בפיגוע. לעולם, חשבון הנפש יהיה חשבון יקר שנעסוק בו בחרדת קודש עליונה. לעולם לא נתרגל למצב ולעולם לא נפסיק לבכות אם חלילה יפלו לנו בחורים ובחורות, ליבנו ישאר תמיד שותת דם מול כל הסבל שאנחנו עוברים, אפילו שאנחנו יודעים שארץ-ישראל נקנית בייסורים. אין לבנו אטום לייסורים, כאילו אנו מתרגלים אליהם חם ושלום או לומדים לקחת אותם חלילה בקלות.
אבל מצד שני, עם כך שנישאר לעולם עם הרגישות ועם הכאב - תפעם בנו התקווה, האמונה והוודאות שתיתכן מציאות אחרת, ושלא יתבלבלו אויבינו ויפרשו זאת כחולשה או כחוסר נכונות להמשיך במאבק, כמן איזשהו מורך לב שהוא ייאוש!
לעתים, גם אנשים בתוכנו מבלבלים את היוצרות ומשתמשים בגילויים אלו של הכאב, של הרגישות לחיים, של אהבת החיים, כתירוץ לחולשות פוליטיות המנצלות את הכאב הזה כדי להפיל את רוחם של ישראל ולהסיג אותם אחור.
וגם בצד זה לא נרשה לעצמנו ליפול. עם כל הכאב, עם כל הרגישות, עם כל העמדה היסודית שלנו כלפי קדושת החיים, אנחנו יודעים שבמקום שאין מסירות נפש על החיים עצמם, על קדושת החיים, על ערך החיים - בסופו של דבר החיים מאבדים את כל מה שיש להם. אנחנו צריכים לבנות בקרבנו את היכולת הכפולה הזאת שגם בתוך מצבים קשים איננו נחלשים ולו לרגע אחד, איננו מהססים. אנו נושכים שפתיים אך ממשיכים בעוז.
יש פעמים שצריך למתן את ביטוי הצער כלשונו של דוד: "אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות ערלים" (שמואל ב, א כ). אנו נתבעים לעתים לאיפוק באבל ובצער, כדי לא לחזק את אויבינו. מובן שגם עלינו לכלכל בתבונה בין מה שראוי לביו מה שלא ראוי, בין מה שהכרחי ובין מה שאינו הכרחי.

קשר אורגני
הרב כותב ב'אורות התשובה': השתתפות באמת בצרת הציבור היא בוחן עליון לרמתו המוסרית, לעדינותו, לקרבת אלוקים שיש באדם מישראל. ההבנה שאנחנו לא יצור שחי לעצמו בשביל עצמו אלא אנחנו חלק ממהלך כולל של הופעת שם ה' בעולם. על-ידי כולנו יחד "יחד כולם קדושה לך ישלשו"… וכל ענייננו הפרטי וכל תפקידנו וכל שליחותנו הוא יונק מכוח הכלל שאנחנו חלק ממנו, הוא יוצר בתוכנו את העמדה המוסרית הזאת של השתתפות באמת בצרת הציבור.
אתמול מישהו בא אלי בדאגה וסיפר שאחד הבחורים בוכה כי קשה לו מאוד עם המצב, לכן גם אינו יכול לבוא לבית המדרש. הבטחתי שאעזור להרגיע את הבחור, ואמרתי: "אני שמח מאוד שהוא בוכה, הלוואי שכולנו היינו במצב כזה". בוודאי, אין שאלה, כך צריך להרגיש. זה שאדם מרגיש שמה שקורה לעם ישראל פוגע בו וכואב לו באופן אישי – כך אמנם צריך להיות.
אדרבא, אנחנו מחנכים את עצמנו להשתתף יותר ויותר בצרת הציבור, לחוש את צער הציבור, את אבלו של הציבור, את כאבו של הציבור, ואין זה משנה אם אתה מכיר אישית את מי שנפגע. ייתכן שחבר שלך היה שם וחזר וסיפר לך סיפורי זוועות ואלה המסו את לבבך, או ששמעת ברדיו מה ששמעו כולם ועצם המחשבה על אנשים הסובלים סבל נוראי או על משפחות שכל חייהן יזרמו בצורה אחרת בגלל מה שקרה, דיים לשבור את לבבך.
ומעבר לכך, כל המשמעות הכוללת של: "עד מתי, אלקים, יחרף צר ינאץ אויב שמך לנצח" (תהלים עד י), חילול ה' הנורא הזה, השפלת קרן ישראל במצב הנורא הזה, צריכים לקרוע את לבבנו לגזרים.
כך ראוי, כך יאה וכך נאה, וכך צריך להיות. השאלה היא: מה עושים עם זה? זה אכן מבחן קשה מאוד בשנים האחרונות שאנו צריכים להתמודד איתו שוב ושוב. בגלל הקשיים – מתחילים להתגודד וכל אחד נותן פורקן למתחים הפנימיים בפרשנות, במתן חוות דעת, כולם הופכים מומחים בפוליטיקה, מומחים בצבאיות, מומחים ברפואה ובכל מיני נושאים ומבזבזים את הזמן שלא לצורך. ויש אנשים שדווקא בזמנים אלו נותנים פורקן לכעסים שלהם – אם בגלל פרס, אם בגלל הממשלה, הצבא, או בגלל אלה ואחרים: 'אילו רק היו עושים כך…'.
זה סימן לחלישות דעת, לחולשה מוסרית. אדם צריך גם במצבים כאלה לדעת לכוון את עצמו, את חייו והתנהגותו באופן רציני, אמיתי ובונה.
[באמת היה לי עונג מיוחד אתמול מהשיחה???, למרות שאני מקווה שהוא לא צודק בכמה דברים ואין לי כמובן פרמטרים לשפוט אבל]
יש להחזיר את האמון הבסיסי – יושבים בעם ישראל ברוך ה' הרבה מאוד אנשים שמופקדים על הביטחון, על המדיניות, ולפי הבנתם עושים את הכל כדי לקדם את עם ישראל, כדי להתמודד עם המבחנים הקשים שעם ישראל עובר כרגע. אינני אומר שאין אנשים אשר טועים, ברור שיש כאלה, ראשית כל מכיוון שכולנו בני אדם ויכולים לטעות, ושנית, לפעמים זה מפני שהעמדות הבסיסיות של אנשים אלו אינן נכונות, תפיסות העולם שגויות.
הרי אנו יודעים שכל המציאות הקשה הזאת באה עלינו מפני ששאלות היסוד של חיינו עדיין אינן בהירות לנו עצמנו כאומה. דיברנו רבות על דברים אלו ואין צורך לחזור על כך, ולמרות זאת אני חושב שבשעות כאלה צריך שיהיה איזה אמון יסודי, איזה כבוד יסודי לעובדה שהרבה מאוד אנשים עושים ימים כלילות ומוסרים את הנפש, כפשוטו וכמשלו, לביטחון מדינת ישראל. זהו המקסימום שמצליחים לייצר עכשיו. זה מאוד כואב, אבל אינני חושב שהשעה הקשה הזו צריכה להוציא מהכוח אל הפועל את הביקורת, את הכעס ואת החרון – אילו כלפי מה שאתה חושב שאפשר היה לעשות טוב יותר.
לפני הכל - צריך ענווה. אפשר שיהיו מכם אנשים שבמהלך השנים יעשו בעזרת ה' דברים גדולים, יצברו ניסיון, יגיעו לעמדות הכרעה ואז אולי יתקבלו הכרעות טובות יותר. אבל היום, שאין לנו הכלים, לא הניסיון ולא הידע להעריך את הכל מכל צדדיו, צריך להיות, מצד היושר וההגינות, קצת פחות קל-לשון בביקורת ובהצעות לפתרונות. פשוט, מצד הענווה, מצד היושר, אבל לא פחות מזה, מצד האמון היסודי. נכון, אנחנו כעם ישראל נמצאים בזמן שעוד לא הכרענו בשאלות היסוד של הוויתנו הלאומית המתחדשת בארץ-ישראל. אך כך הוא המצב, זה העם שלנו ואנחנו הולכים כולנו ביחד, עם כל מה שבנינו עד היום – וזה הרבה מאוד – ועם כל מה שנבנה יחד בהמשך. אמנם ל"יחד" הזה יש מחיר כבד, אבל כל מה שבנינו עד עכשיו, אף זה מכוח ה"ביחד". אינני מתייחס כרגע לפוליטיקה וממשלת אחדות וביוצא בהם, אלא אני מדבר מתוך הסתכלות כוללת – אין לאיש בלעדיות כאן, המדינה הזאת קמה, מתקיימת, והיא מתפתחת והולכת מכוחם של ארבעה וחצי עד חמישה מליון יהודים שנמצאים כאן, וביחד אנו מתמודדים, נמשיך להתמודד ונצעד יחד קדימה גם אם יש לזה מחיר.
לכן אפוא אני סבור שבמציאות הזאת שנכפתה עלינו, עצם ההתרגשות הפנימית, הכאב, הצער והשותפות, זהו תהליך חיובי שצריך להתרחש באופן חיובי ולא באמצעות פריקת תסכולים, חיפוש אשמים וכיו"ב.
מהו אותו "אופן חיובי"? מה ניתן לעשות?

עבודה עצמית
קודם כל, ישנם דברים פשוטים. חז"ל אמרו: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". אין זו רק תפילה במחזור של ראש-השנה ויום-הכיפורים, זו הדרכה של חז"ל בכל עת צרה ומצוקה לעם ישראל, שתשובה, תפילה, צדקה ומעשים טובים מעבירים את רוע הגזרה.
ובשעות כאלה, במקום להתפזר יותר, במקום לפזר את הנפש, את הזמן, ולפזר את המעשים - צריך להתכנס לעמל פנימי של תשובה. להתכנס לעמל פנימי של תפילה, להתכנס לעמל פנימי של צדקה ומעשים טובים, ויש לכך השפעה במציאות, כל אחד כפי עניינו וכפי כוחו. צריך להתרגל להיות אנשים יותר רציניים.
'תרבות הברזלים' של עמידה ודיבור אינסופי ללא תועלת וללא ערך, היא אחד הגילויים היותר קשים של נביקת הרוח התרבותית, של התת-תרבות של החברה העולמית.
לישראל יש חרדת הקודש מפני המילה – מילה בסלע. ויש חרדת הקודש מפני הזמן. הזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לנו בחיים. אנו רוצים לנצל כל רגע ורגע לדברים טובים. והמתח הקיים בתוכנו, לא נניח לו לפזר אותנו, אלא דווקא לרכז אותנו ולגרום לנו לנצל כראוי את הזמן למעשים משמעותיים בכל רגע ורגע. אני אומר זאת לא רק משום שאנחנו פה בישיבה וכל בזבוז זמן כזה הוא ביטול תורה, ואינני עומד פה רק על תקן של רב שאומר: נו, חברה תלמדו תורה, אל תעזבו את בית המדרש. אלא קודם כל דברי מכוונים אל הפן המידותי, האנושי. בכל מקום שתימצאו, גם מחוץ לבית המדרש, אם בצבא או בחיים אזרחיים, וכפי הנראה עוד נכונו לנו קשיים, צריך להיות עם כוח ושליטה עצמית כבן אדם. לא להיגרר מתוך המתח הפנימי לתוך הוויה רוחנית כזו חסרת צורה ומעורפלת, אלא בכל מקום שאתה נמצא, עליך להתכנס להתרכז, לעשות דברים יותר ברצינות, יותר מתוך ריכוז פנימי, וכמובן – תשובה, תפילה וצדקה. וזה לא נאמר רק ל'ישיבניקים' אלא לכל אדם מישראל בכל מקום שהוא.

ויש מי שישאלו: בכל זאת מה הפתרון? מה אני יכול כבר לתרום במצב הקשה הזה?
לשאלה הזאת יש שלוש תשובות שאני יודע לתת ברגע הזה:

דריכות והמתנה
זה מה שאמר אתמול האלוף יעקב עמידרור: יש פתרון שמשמעותו - להיות חזק במצב הנתון ולהמתין ולחפש את הרגע, את ההזדמנות. להיות ערני ולבחון כיצד מתפתחת המציאות כדי לממש מה שאתה רוצה. אני אומר את זה גם ברמה הלאומית וגם ברמה האישית. כלומר, עמידרור הביע איזושהי עמדה ברמה הלאומית, שאומרת כי כרגע, בישיבת מטה של היום אינני יודע מה הפתרון, אבל אני יודע שהמציאות משתנה מרגע לרגע וכל הזמן נוצרות הזדמנויות חדשות. עלינו להחליט כיצד אנו גם שומרים על הקיים, מונעים התפוררות ומחזקים את המערכות, אך גם בולשים ללא הרף בעינינו ובשכלנו לתפוס את ההזדמנויות שנוכל להיכנס דרכן ולאט לאט נוכל לשנות את המציאות לטובתנו.
זו תפיסה מבצעית, לא משנה כרגע איך נכנה זאת - אסטרטגיה או טקטיקה, זו ראיה שמדברת על פתרון, לא כמשהו שנשלף מהבטן אלא כגבורה שפניה קדימה. גם אם ברגע הנוכחי אין לה פתרון שמשנה את כל המצב, היא יודעת שבהחזקת עמדה, ולא עמדה פסיבית או כזו הקוראת להתפשר, אלא החזקת עמדה שכל הזמן מביטה קדימה, היא בוחנת את הנתונים ומנצלת כל הזדמנות הנקרית בדרכה.
והכוונה היא גם לרמה האישית. כששואל אותי בחור בן 19: 'אבל מה אני צריך לעשות?' לפעמים אני משיב לו: 'בגיל שלך, בשלב הזה, אינך יכול לעשות כלום', 'אז מה?' הוא שואל 'אני צריך להרגיש לא שייך?', לא! הדריכות הפנימית, השייכות למה שקורה, ההתרכזות במה שאתה כן יכול לעשות עכשיו בתורה, בתפילה בתשובה ובמעשים טובים, וההתבוננות בכל רגע ורגע: איפה אני יכול להוסיף ולתרום - ויש מצבים כאלה שהמציאות פותחת לפנינו - זוהי עמדה נפשית, זו עמדה חינוכית ולא רק מציאת פתרון קונקרטי. יש מצבים שאנשים אינם משפיעים ישירות על המערכת הכללית, בין אם לפני צבא ובין אם אחרי צבא. כרגע, בנקודת הזמן שלך אתה עסוק בדבר אחר, אינך יכול להשפיע על המהלך הכללי באופן הנראה לעין, אבל אתה יודע שזה כרגע תפקידך. אתה רוצה בזה, אתה קשור בזה ולאט לאט אתה בונה את עצמך כדי שבאותם רגעים שכבר יובשלו התנאים אם מבחינת הגיל או מבחינת העיסוק, אתה תיכנס למקום שצריך. אף זאת קרויה "עשיה". אין זה אומר שאם כרגע אינני יכול לעשות דבר, סימן שאינני רציני מספיק, ולכן אני מפתח גישה שהעניין בעצם לא נוגע אלי ואני מסיח את הדעת ממנו. לא. כרגע, במצבך עכשיו מספיקה הדריכות, הקשר, המחשבה והעמידה על מה שאתה כן מופקד עליו, לעשות אותו הכי טוב שאפשר ולמצות את מה שיש בו. יגיעו הזמנים וייפתחו האפשרויות שאף אתה תתרום את תרומתך.

אור ממחשכים
יש גם דברים שבאמת אינם בידינו, אבל אנו רואים שהם מתחוללים ואנחנו בתוכם. ויש פעמים שגם ייסורים גדולים ותהליכים קשים מבררים ומעלים דברים. לעולם לא נרצה בכך, לעולם לא נשאף לכך, אבל תמיד נראה כיצד יד ה', גם מתוך המחשכים, מעלה אורות, בין אם זה נראה כלפי חוץ ובין אם זה מהלך פנימי. אני כמובן אינני יודע, אבל מתוך כל הזוועות של הערבים צמח אולי דבר אחד, שהם הפשירו לאט לאט את היחס הבין-לאומי ואת היחס של ארה"ב ונתנו לנו יד קלה וחופשית. כך גם באירועים האחרונים. מה היה שם באותה פגישה של שעה בוושינגטון בין שרון לבוש, איש אינו יודע, אבל יתכן ששם נפלו כמה דברים שלא היו יכולים ליפול קודם לכן. ובגדול, בהיסטוריה של עם ישראל, אנו רואים שתמיד כך התנהלו הדברים. מהאירועים היותר נוראים שעברנו צמחו הפתרונות. לא בדרך שרצינו, לא בדרך שהתפללנו, לא תמיד אנחנו יכולים להכיל את הכל ולהבין את הכל, אבל אנחנו יודעים בבירור ובאופן ודאי שבהיסטוריה המתחדשת של עם-ישראל, הרבה דברים גדולים צמחו מתוך דברים נוראיים, וזה כמובן זה שייך לסוד ה': "אורות מאופל אמר ויהי", זה שייך ל"זכו ולא זכו".
מובן שלעולם לא נעשה אידיאליזציה מתרחישים כאלה. לעולם לא נגיד דברי הבל כמו 'שימשיכו וימשיכו, אם רק זה יברר עד כמה הם רשעים' וכו'. הטוב היוצא מתוך הרע שייך כולו לסוד ה'. אנחנו נתפלל כל הזמן שהדברים יתבארו בדרך חיובית ועל-ידי מפעלינו, אבל כשקורים דברים נוראיים אסור לנו לאבד את הראיה האמונית, ואת הידיעה ש"אורות מאופל אמר ויהי".
מי שקרא את הספר 'אני מאמין', נתקל בתיאורים של כמה רבנים גדולים שעמדו ברחבת המיונים באושוויץ ואמרו לצאן מרעיתם: "טומאת הרשעים תכלם ומתוך כך נצח ישראל לא ישקר וקרן ישראל תתרומם"! מי נתן בהם כוח בתוך עומק התהום והתופת הנוראה, לראות את זה? זה שייך כמובן לפלא של אמונת ישראל הנצחית. ואנו יודעים שכך אמנם התרחשו הדברים ובסופו של דבר, אפילו במחשכים היותר גדולים הובילה יד ה' את ישראל לחוף מבטחים, וגם זה חלק מהפתרון. לא במובן של פתרון יזום חס ושלום, אבל במובן שלעולם לא ניתן לדברים כאלה לייאש אותנו. אנו יודעים שהקב"ה מסובב הסיבות ושגם מתוך רשעת האדם, כישלונותיו וחולשותיו - האמת הולכת ועושה דרכה.

אנרגיה רוחנית
צריך לחזור וללמוד ולהבין את הערך הפועל של האמונה, של הרצון ושל ההכרה שבקרבנו. אל לנו ליפול בפח ולחשוב שרק התהליכים המעשיים הם אלה המשפיעים על המציאות. ירושלים אמנם תיבנה שיכספו לה ישראל תכלית הכוסף. הכוסף הפנימי, תכלית הכוסף, הוא אשר בונה את ירושלים. יש לו ערך פועל, ערך אמיתי, ערך עצמי, ערך גדול, "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו" (תהלים קב ו).
ואמנם, הכוסף הזה מסוגל להתפרץ במעשים של עמל ושל מסירות נפש "לחונן את עפרה". אבל כאשר עומדים אנו במציאות שכרגע "אבדה חכמת חכמיו" (ישעיהו כט יד), שהמציאות כשלעצמה אינה נותנת לנו אפשרות או שאנחנו באופן אישי נמצאים בשלב כזה בחיים שאיננו יודעים מה הפתרון המעשי - שלא נתבלבל ונגיע למסקנה שאין מה לעשות.
האמונה, הכיסופים, הוודאות הפנימית, הביטחון הפנימי, הגבורה הפנימית, התפילה – כל אלו משמעם 'לעשות'. זוהי עשייה המשפיעה על המציאות ומכריעה אותה, לא פחות מהעשייה המעשית. היא זו שמאוחר יותר מוצאת לה אפיקים כדי להתארגן ולהופיע בדברים מעשיים.
אנחנו, לפחות, כאן בבית המדרש. אך מי שיוצא מכאן ותפקידו, למשל, להיות רח"ט מחקר או ראש אמ"ן, צריך להיות עסוק כל הזמן ב'תכלס', בפעולות מעשיות, הוא אולי צריך להיאבק עם עצמו, כי יותר מדי חזון יפריע לו לראות את המציאות. זה מבחן נפשי מורכב ביותר - להחזיק את החזון במלוא אורו, לשאוף אליו, לרצות אותו, לחיות אותו, לדעת שבעצם הרצון ובעצם האמונה אני פועל על המציאות, ובאותה עת להיות חד כתער בניתוח המציאות על פרטיה והבנת מרכיביה, ולקבל החלטות קונקרטיות שאתה בתפקידך צריך לקבל, על מנת לכוון את המהלכים המעשיים של מדינת ישראל.
אבל אנחנו אנשי הרוח, אנשי האמונה, גם אנשי המעשה, היושבים בבית המדרש - אנו עוסקים בבניית הכור הגרעיני שיספק את כל האנרגיה הרוחנית-הנפשית הנדרשת לכל המעשיות הגדולה. כפי מה שנרומם בקרבנו את האמונה, את הביטחון, את הוודאות, את הכיסופים, את רגשי הכאב על השפלת כבוד ישראל, את רגשי הביטחון ברוממות קרנם של ישראל, את השבועה הנצחית: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי" במלוא הלהט והעוז שבכל הדורות אמרו אותה - זהו כוח שפועל על המציאות; זהו כוח המשנה את המציאות; זהו כוח שמכריע את המציאות, וזה הפתרון עצמו! אל לנו ליפול לאותה דעה, שכל ענייני הרוח הם בגדר אשליות, דמיונות של פנטזיונרים. אנחנו עם ששינה ומשנה את פני המציאות זה אלפי שנים, מכוח אמונתו, מכוח חזונו, מכוח כיסופיו לירושלים, כיסופיו להתגלות שם ה' בעולם, ולא נשכח את כוחנו הגדול והעיקרי, שלא יהפוך להיות אצלנו כוח דמיוני עקר, משיחיסטי, מיסטי, פנטזיונרי, וכל מיני מילים כאלה שמנסות לתאר את המחשבות האלה כמשהו המנותק מהמציאות.
יחד עם שיקול דעת ענייני וקר ומפוכח, נדע תמיד שהאמונה, שהגעגועים הפנימיים, שהלהט הפנימי, שהחזון הפנימי, אינם רק בבחינת הצבת מטרה או הגדרת משימה, אלא זו פעולה, זו מפעליות, זה מעשה, זה כוח אדיר שמשנה את המציאות שתמיד נשתמש בו ותמיד נופיע בו ועל גבי זה נעסוק בחיפוש של צדדים מעשיים של "לחונן את עפרה".



אני רוצה לבקש - כולנו יחד קדושה לך ישלשו. אנחנו בביהמ"ד תלויים זה בזה ויש מי שמתגודדים וזה מפריע גם לאחרים. נכנסתי בבוקר לבית המדרש וצבט את לבי המראה של כמה צדיקים היושבים ומנצלים את הזמן בשקידה בעוד אחרים עומדים חבורות חבורות בביהמ"ד ומתגודדים ומפטפטים, ומחריבים את עצמם ומחריבים אחרים.
השעה היא שעה רצינית וקשה לעם ישראל. אינני יודע מה ילד יום. קשה לי להאמין שדברים ימשיכו כסדרם, אני סבור שכן יהיו התקדמויות, ייתכן שהזעזוע יהיה מעבר למה שהורגלנו בו בשנה האחרונה. אינני רוצה להתנבא בשום עניין, אבל בכל מקרה אנחנו צריכים, לפחות מצדנו, להתבונן כך על הדברים ולהתרכז ב "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא ו). במשך הזמן הזה לחמם את ביהמ"ד באש הקודש הפנימית שבוערת בלבבנו ולהשתדל כל אחד כפי יכולתו וכולנו ביחד, לעסוק בתורה, בתשובה, בתפילה, בצדקה ובמעשים טובים.