אני צריך אתכם

אולי דווקא הזעזוע שעברתם בעקבות רצח רבין ז"ל, יעזור לכם לשחרר את עצמכם מן הזיווג החולני שלתוכו נקלעתם, שהביא גם עליכם אסונות שכאלה, הזיווג בין דת ופוליטיקה, ותוכלו לטהר את מחנכם ממנה, ואז להפוך גם את הדת ואת האמונה לדבר מה שגם חילוניים גמורים יכולים להתייחס אליו בהערכה,בסקרנות? 

אם תהליך אוסלו יימשך, עתידה ישראל להפרד בשנים הקרובות מרוב השטחים הכבושים ומאוכלוסיהם. נדמה, שגם בין המתנגדים לפינוי השטחים, מתרבים המבינים כי התהליך בלתי נמנע, והתנגדותם היא כעת יותר ל"איך" מאשר ל"מה". אם נרים לרגע את הראש מעל לסערת השבועיים האחרונים, ונשקיף אל המשך התהליך, נוכל לשער כי בשנים הקרובות תיווצר פה מציאות חדשה בגבולות חדשים, ובעקבות זאת תתפתח בהדרגה

זהות ישראלית חדשה.

היא תתרקם מתוך מכלול מרכיבים שיפעלו בתוכה, וביניהם גם כוחות הדת, המסורת, הזכרון ההסטורי ולקחי הנסיון היהודי במשך אלפי שנותיו. בלי ספק יעורר בה מחדש וביתר שאת דיאלוג - או התמודדות - בין ה"ישראלי" שבנו, לבין ה"יהודי".

מאות סימפוזיונים נערכו סביב הסוגיה הזאת, ואלפי קולמוסין נשברו עליה, אבל אולי, רק כשיהיו סוף סוף למדינת ישראל גבולות חיצוניים ברורים, יוכל להתפתח, בין כותלי ה"בית" תהליך אמיתי של ליבון החלק הזה של הזהות.

במציאות החדשה הזאת ובדיאלוג הצפוי נועד לישראלי הדתי תפקיד חשוב ביותר. לא מפני שהוא "יהודי" יותר מן הישראלי החילוני. החילוני הוא יהודי על פי דרכו, והדתי - בדרכו. אבל אין לדבר על "זהות ישראלית חדשה" בלי המטענים ההסטוריים, הרוחניים והדתיים המובהקים, שמביא איתו הציבור הדתי. האם יצליח הציבור הזה למלאות את חלקו בדיאלוג? האם יש בכלל אפשרות לדיאלוג אמיתי בין שני הקטבים החילוני והדתי?

למדנות ואינטלקטואליות

אבל במיוחד כעת אינני רוצה, אינני רשאי, לוותר על עוד כמה דברים, עוד כמה "ויטמינים" שיכול הציבור הדתי להוסיף לתוך "טבלת המזון" הרוחנית-חברתית של הישראליות החדשה (ואני מדגיש: להוסיף, לגוון את הקיים, שאיננו מועט ואינו מבוטל בעיני)

אני מדבר על הוויטאליות של הלמדנות, שאני חש בה שוב ושוב בישיבות, באולפנות, במדרשיות הדתיות, על כשרון הפלפול והחשיבה הדיאלקטית המורכבת, ועל המשיכה האינטלקטואלית אל המופשט. בחברה הישראלית שהולכת ונעשית צינית מנשוא יש צורך גדול בהתייחסות הרצינית לערכים ולאידיאות, התייחסות שעדיין אין מתביישים בה בציבור הדתי.

חשובה בעיני הסגולה התלמודית, המכשירה אדם להתייחס לטקסט כאל צופן המבקש פיענוח, סגולה, שבמשך דורות שיכללה באבותינו את היכולת להיות כה זריזים ומיומנים וחלוציים בפיענוח כל טקסט שהוא - תהא זו חברה זרה, תרבויות שבתוכן חיינו בגלות, עולם המדע, התרבות, וגם, בהחלט, שדות הקרב ומורכבויות המזרח התיכון.

גשר

אינני רוצה לאבד את הישראלים הדתיים גם כגשר משמעותי אל מיליוני יהודים החיים מחוץ לישראל, הרואים בהם - אולי יותר מאשר בי ובחברי לדעה, את אפיק ההזדהות היחיד שלהם עם ישראל. וחשוב לא פחות: אני רוצה להמצא במגע ישיר וקולח יותר עם ההשכלה היהודית שלכם.

גישה לאוצרות הידע

כבר אמרתי שבעיני אין אתם "יהודיים" יותר ממני, החילוני. הרי דברים כה רבים שפעלתם בשנים האחרונות רחוקים בעיני ת"ק פרסה מכל מה שהייתי רוצה לכנותו "יהודי" (ואולי, מי ששימרו בשנים האחרונות את מהותה וצביונה של היהדות, לא במחנכם היו), אבל בתוך החברה הישראלית שתחשף יותר ויותר לתרבות מערבית גרידא, שתלך ותתנתק ממקורותיה, חשוב שאוצרות הידע התרבותי-היסטורי שלכם לא יישארו סגורים בחוג מעגלכם בלבד. אני רוצה להמצא איתם במגע ישיר. אני רוצה למצוא את הסינתיזה בינם לבין כל מכמני התרבות האחרים, הלא יהודיים, המזומנים לי.

שטחים תמורת זהות

בקיצור, אני מנסה לשרטט פה מצב, שבו יוחזרו השטחים, חלק מכם, המתגורר בהם, יחזור גם הוא לתוך הקו הירוק של הזהות הישראלית החדשה, ואני מקווה שתשובו לפעול ולתרום לה את מיטבכם ולהשפיע. בחצי הלצה הייתי מכנה זאת "שטחים תמורת זהות".

אני משער שגם לכם חשוב - וחסר - המגע עם הישראליות החילונית, הליברלית. אולי דווקא באמצעות המגע המחודש איתה תוכלו להזכר באותם ערכי יסוד יהודיים, גם דתיים שאותם בחרתם להשעות, משום שהייתם שרויים במלחמה: אני מדבר על יחס לאדם באשר הוא אדם, על רדיפת השלום כערך, לא רק כמליצה, על פלורליזם, על סלידה מכוחנות, על מבט מפוכח יותר כלפי המושג "העם הנבחר", על ערכים של שיוויון לכל אדם ושל דמוקרטיה. אולי דווקא הזעזוע שעברתם בעקבות רצח רבין ז"ל, יעזור לכם לשחרר את עצמכם מן הזיווג החולני שלתוכו נקלעתם, שהביא גם עליכם אסונות שכאלה, הזיווג בין דת ופוליטיקה, ותוכלו לטהר את מחנכם ממנה, ואז להפוך גם את הדת ואת האמונה לדבר מה שגם חילוניים גמורים יכולים להתייחס אליו בהערכה, בסקרנות?

הרי גם היהדות הדתית חייבת לעבור טלטלה גדולה כדי שתגיע אי פעם שוב אל הפסגות שאליהן הגיעה בימי המשנה והתלמוד, אל חירות המחשבה ונקיון הדעת, אל האומץ והיושר האינטלקטואלי של רבנים ופוסקים מלפני מאות שנים. אולי הדרך לכך עוברת באופן מפתיע, דיאלקטי, דווקא דרך המגע וההתמודדות עם הערכים ה"חילוניים" לכאורה הללו?

מתוך השקפת עולם חילונית, המנסה לחיות חיים של ערכים ואנושיות, גם בלי לערב בתוכה מושגים של אלוהות וקדושה, אני מבקש להצביע על הזקיקות ההדדית הקיימת בין יהודי חילוניים ודתיים. כעת, בימי העברה והזעם האלה, הלב מסרב אולי להכיר בזקיקות הזאת ובחשיבותם לשני המחנות, אבל לא תוכר, נרגיש אולי שאיזה פגם בסיסי בתפיסתנו העצמית, בזהותנו כישראלים, כיהודים, מתחיל לתקון.